0
ב"תדריך" המדריכה כשהייתה עדיין בשלב המלל וההסבר אמרה היום אנחנו עושים חוקן לנשמה. חתיכת חוקן היה שם אפשר להגיד. המדיטציה מחולקת ל-40 דקות של "תנועה" ולאחריה 20 דקות של התחברות התקרקעות ושקט. ב-40 דקות אתם יכולים לאחר שהתחלתם בהליכה ותנועה מתגברת לצעוק , לצרוח, לדפוק את הראש בקיר, לזרוק כריות להשתולל ולעשות מה שבא לכם. זה היה ההסבר המילולי. במשך 40 דקות שמתחילות בהליכה ואחכ התנועה מתגברת וההליכה הופכת להליכה מהירה כשברקע הושמע קולו של "אושו" שדיבר והיה מאוד קשה להבין את מילותיו , דיבורו לווה במוזיקה מאוד חזקה שרק גרמה רצון לצרוח. התחלתי ללכת. המשכתי ללכת בהליכה מהירה כשהידיים רפויות לצדדים. היה רעש בחדר. הרבה מאוד רעש. אנשים מסביב התחילו לצעוק. הוציאו צעקות מגרונם. גם אני צרחתי . צעקתי. אחרי 5 דקות הבנתי (כמובן המיינד נשאר בסביבה....) שאם אני ממשיכה לצרוח ולהוציא את כל הצעקות שאני יכולה ומסוגלת להוציא וזה הרי בריא ומשחרר אני נשארת צרודה מינימום . חסרת קול על בטוח. ואז הלכתי על צעקה חרישית . אחרי מספר דקות שהבנתי שהשחרור עוד רחוק ממני תפסתי את הפוף האדום הגדול שהיה שם ופשוט עמדתי מולו ובעטתי בו. כמה בעטתי בו. הוצאתי את כל הבעיטות שהיו בגופי לתוך הרכות שבו . והוא סופג. תפסתי כרית אחרת שהיתה שם והתחלתי לחבוט בפוף בכרית. שכחתי מכל מי שהיה שם בחדר. שכחתי את כל הרעש שמסביב. לא שמעתי את הצרחות שהיו שם. הייתי אני הכרית והפוף. ואז זה קרה. התחלתי לבכות. בהתחלה הדמעות היו בקצה של הזווית של העין. עומדת בועטת משחררת מתחילה לשחרר ובוכה. והדמעות מגיעות. ויורדות. וזולגות.ניסיתי להוציא עוד כמה צעקות מגרוני אבל הדמעות חנקו אותי. יד אחת חובטת עם הכרית בפוף . יד שנייה מחזיקה את הקרקע לתמיכה בגוף שרק רועד. מבכי. משחרור. ב40 דקות האלה של בכי שבא במקום הצעקה שהיתה כל כך חנוקה הבנתי כשהשארתי את המיינד בצד כמה הייתי זקוקה לשחרור הזה. בפשטות של המעשה. לפני חמש שנים נפטרה אימי דום לב בשינה כשהייתי בחודש שמיני להריון ויש לי בת בבטן. בשבעה לא הרשיתי לעצמי לבכות כמו שרציתי , כמו שהיה צריך, כי ההריון כי אנשים אמרו לי די לבכות . כי ככה היה. והשבוע בכיתי כמו שלא בכיתי מאז. בשלב הבעיטות שמעתי את עצמי אומרת "תחזרי" . לקראת הסוף שמעתי את עצמי אומרת "לכי חזרי למקום שלך" בין הדמעות הרגשתי את החיוך עולה מבפנים. השחרור הגואל. אחרי 40 דקות הצלחתי לשמוע את המדריכה מכה בגונג שאמר עכשיו תתקרקעו שכבו והקשיבו לעצמכם. במשך 20 דקות ירדו התובנות. שמעתי את הצעקה מבפנים וגם אז הדמעות המשיכו לזלוג. ירדו לאיטן. כמו החקלאים שאומרים "גשמי ברכה". בסוף כל אחד תיאר מה עבר עליו ואיך היה לו. קשה היה לי לשתף. זה היה גדול מכדי להעביר את זה במילים. זה היה שלי. כל מה שהצלחתי להגיד היה "תודה" למחרת קבלתי טלפון מהמדריכה ...."אני מאבדת אותך" הכל בסדר אצלך את לא משתפת. אז אמרתי לה נכון לא שיתפתי זה שלי ותודה שעזרת לשחרר חסימות. מדיטציה מדהימה ומאוד מבורכת. היא מיותר לציין כל המדיטציה לא הפסיקה לצרוח לדפוק על הקירות ולשחרר (זיהיתי את קולה בכל הרעש שהיה שם.) אז שאף אחד לא יגיד שאני לא משתפת......שמחה לשתף על השחרור. ומאוד מומלץ לשחרר צעקות וחסימות
*מאז אני לא מפסיקה לבכות.......ומחייכת... |