כלום לא איכפת לנו. לאף אחד מאיתנו (זו הכללה. אני אומר מראש: זו הכללה, אז אין צורך להתנפל).
אבל כללית, בינינו, לא אכפת לנו כלום.
כל מה שלא נוגע בנו אישית, כל מה שלא פוגע בנו באופן אישי, כל מה שלא מזיק לנו או לקרובים לנו - לא מזיז לנו. אנחנו אדישים לכל מה שקורה מחוץ לרדאר שלנו. שומעים ברדיו, צופים בטלוויזיה, שומעים את הקולות, צופים במראות - ומזפזפים הלאה. ליבנו קהה, נפשנו נקעה, נפשנו נשחקה.
אין לנו כוח לכאוב את כאבו של האחר. אין לנו מה לעשות עם האסון של הזולת. אנחנו מגלים הבנה, אנחנו אומרים שלא יעלה על הדעת, אנחנו מסכימים שזה בלתי נסבל, אנחנו קוראים בקול גדול: עד כאן. אבל האם אנחנו מרגישים את זה באמת? האם זה נוגע לנו עמוק בפנים? לא ממש.
כאשר שדרות חטפה לבדה - אשקלון הלכה לים. כאשר אשקלון הצטרפה והזדעזעה - אשדוד אכלה אצל אידי. כאשר אשדוד קיבלה את המנה שלה - יבנה צקצקה בלשונה.
כאשר גדרה נבהלה - יבנה היתה רגועה. כאשר יבנה ברחה לחדר הממוגן - ראשון לציון השקיפה בעניין.
כאשר מסדר של שוטרי תנועה של החמאס חוסל בפצצות מהאוויר - אמרנו יופי, פגיעה מדויקת. כאשר אם וילדיה נהרגו בהפצצה - אמרנו זה נורא, אבל זו מלחמה. כאשר צה"ל ירה על בית הספר ששימש מקלט לפליטים - אמרנו שחמושים ירו משם. כאשר הטנק איים על ביתו של הרופא בג'בלייה - אמרנו זו טעות. כאשר טנק אחר ירה על ביתו של אותו רופא והרג כמה מילדיו - אמרנו אוי ואבוי, אבל מישהו ירה מהבית הזה.
כאשר אותו רופא התראיין בתל השומר - קמו עליו כמה ישראלים וצרחו עליו שהוא עושה תעמולה.
שום דבר לא נוגע לנו - עד שהוא נוגע לנו ממש.
כאשר ירו ארטילריה על עמק בית-שאן - בקרית-שמונה נהנו מהנוף.
כאשר ירו קטיושות על קריית-שמונה והגליל - קיבוצי עמק הירדן גידלו בננות ודגים.
כאשר ירו טילי סקאד על רמת-גן ותל-אביב - הירושלמים שמחו שהם גרים בעיר קודש שאותה העיראקים לא מפציצים.
כאשר אוטובוסים התפוצצו בתל-אביב ובירושלים - בשדרות, בנתיבות, באשקלון ובטבריה נסעו בנחת.
כאשר הצפון כולו שותק במלחמה שכולה קטיושות ארוכות טווח - הדרום פרח.
כאשר הדרום כולו משותק מאימה - בתל-אביב, בירושלים וגם בצפון ישנים בשלווה.
כאשר חייל נחטף - רק משפחתו מתגעגעת אליו באמת.
כשחייל מת במלחמה - רק הקרובים אליו זוכרים אותו.
כשחיילים רבים מתים - החיים של כולנו, למרות הכל, נמשכים.
כשמישהו רחוק מת מסרטן - הוא מת ונשכח.
כשמישהו נהרג בתאונת דרכים - אנחנו ממשיכים לנסוע.
כשאוטובוס מלא תיירים רוסים מתדרדר לתהום - אנחנו לא מכירים אותם.
כשמישהו נופל בטיול מהר גבוה - אנחנו מזהירים ונזהרים.
פצצות, פיגועים, מלחמות, פיצוצים, תאונות, מחלות, הרעלות, דקירות, שחיטות, טביעות, שריפות, קריסות - ליבנו גס בכולם. הכל זה חדשות שבאות והולכות, פריטי טריוויה שנערמים בערימות גבוהות. אין לנו מאגר בלתי נדלה של רגשות ומצפון, בשביל לכאוב את כל הכאב שבעולם. מגדלים נופלים, אוניות טובעות, אנשים נרצחים, טנקים יורים, בתים מתמוטטים, אנשים מתים - ואנחנו ממשיכים.
כי אדם קרוב קודם כל אצל עצמו, טיפה פחות אל הקרובים אליו - ואל הרחוקים הוא לא קרוב כלל. בדיוק כמו שאלוהים מרחם על ילדי הגן (לא כולל עזה ועוקף עזה), פחות מזה על ילדי בית הספר. ועל הגדולים לא ירחם כלל.
|
ירוןמירב
בתגובה על פנסיה מוקדמת
רונית שמר
בתגובה על לא נערה, לא קעקוע וגם לא דרקון
life3
בתגובה על המדריך למהפכה
amnonti
בתגובה על בדרכי שלי
תגובות (42)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נכון. לא בגלל שאנחנו רעים או אגוצנטרים במהות, אלא בגלל מלחמת ההישרדות שרובנו מנהלים כאן.
העצבות מתבקשת בנסיבות.
אני יכול רק להמליץ לך לאמץ את הדרך שלי: אני לא פוחד מכלום. אני אומר וכותב את דעתי בכל רגע, ולא משנה מה הן הנסיבות. אם בנאדם ישר עם עצמו - אין לו ממה לחשוש. תקראי את מה שכתבתי לכל אורך המבצע המיותר הזה, ותיווכחי. אני גם מוכן לחזור בכל זמן למה שכתבתי ולבדוק את המציאות למול התחזיות
ברור שזה ייגמר בדם. הרבה דם. אין לי שום צל של ספק
טובי
היה לי אכפת. לא קצת אכפת. הרבה.
הקונצנזוס היה כל כך חזק סביב המבצע הזה, שפשוט פחדתי לפתוח את הפה. גם כאן. גם בשיחות פרטיות. גם בעבודה. פשוט פחדתי. הסתפקתי רק בתפילה לשלומם של החיילים.
אני עדיין מתאפקת, אבל כנראה לא לאורך זמן. מחכה שאחרון החיילים יצא משם בשלום,ורק שהסרט הזה לא יחזור על עצמו שוב...
אני דווקא התכוונתי למשהו שהרגשתי וראיתי בשבועיים-שלושה האחרונים, משהו ששבר את הדמוקרטיה הישראלית, שראיתי כבר במחקרים היסטוריים. משהו מפחיד ומבעית. וכמו שאמרתי כבר - ההדרדרות במדרון החלה, ונשאר רק לראות להיכן יצביעו אבני החצץ. אבל לעתיד דינמיקה בלתי-צפויה ויש כוחות הרבה יותר גדולים מהמדינה הזו.
אני צופה שהעתיד של המקום הזה יהיה אחר לגמרי ממה שהתכוון המשורר, ויהיה רע מאוד לפני שיתחיל להיות טוב, ואני מפקפק מאוד לגבי החלק השני של המשפט.
זה ייגמר בדם.
ידידי, השד הזה מעולם לא היה בשום בקבוק, כך שאין מה לדבר על כך שהוא יצא. הוא תמיד שם - לפעמים הוא משתולל, לפעמים הוא במצב של המתנה. ברור בעליל שאין תקווה. ברור לי שהשנאה חזקה מהכל. ובדיוק בגלל זה אני מציע מודל טוטאלי של הפרדה. כי אין ברירה
טובי, מה שהיא ואחרים חשים - אין לזה שום קשר לכאב. זה ביטוי של שד ששחררנו כאן ממשום מאוד חשוך ואפל, וספק אם ניתן יהיה להחזיר אותו לבקבוק.
שנאת האחר זה לא הכאב של העצמי, למרות שכאן ככה זה נתפס. המצב כאן יילך ויחמיר.
אין תקווה.
מה עושים? מאמצים את הגישה המעשית של בוב דילן: שותים עוד כוס קפה וממשיכים בדרך
ואם כן איכפת - מה עושים עם תחושת חוסר האונים?
אם לא משורר הדלות, לפחות משורר האדישות
הכל נכון, את כמובן צודקת ובהחלט יש פה ושם איים של שפיות. אבל אלה היוצאים מהכלל. הכלל, הרוב, כמעט כולם - אדישים. עוצעמים עיניים. אוטמים אוזניים. זו בהחלט דרכו של עולם
אני לא עצוב, זה לא העניין. אני פשוט מביט במציאות
המופע המרהיב בבית חולים תל השומר - שבו צרחה מישהי על אותו רופא עזתי שאיבד, שעות ספורות לפני כן, את בנותיו מפגז של טנק (היו עוד כמה שהשתתפו בשמחה, אבל היא היתה ספקטקולארית) - היה המחשה מצמררת של כל הטימטום, קהות החושים, הבורות והאלימות הכבושה ברבים מאנשי הארץ הזאת. מה אכפת להם הטרגדיה של האחר - רק להם כואב (גם אם במקרה לא ממש כואב להם)
האלימות, מטבעה, מקהה את החושים. ככל שאתה חשוף ליותר כוח ורוע ואלימות והתעמרות - לבך נעשה יותר גס במראות ובקולות. זו דרכו של העולם, זו דרכה של הארץ, ואנחנו פשוט עוצמים עיניים
עצוב? לא יודע. אני פשוט חי את המציאות כפי שהיא
מצד אחד, אני מקנא באלה שיש להם את האנרגיות הסופיות להתנדב ולעשות כל הזמן למען הזולת. מצד שני... אני מקנא בהם, ו...זהו. או שאתה אחד מאלה או שאתה לא
אני לא מקבלת את זה שזהו טבעו של עולם... מצטערת
הנה דוגמא טובה למה כן אפשר לעשות בקטן
http://cafe.themarker.com/view.php?t=840138
לאורך השנים תמיד נמנעתי מלהשתתף בהפגנות אשר מטבען אחרי כמה ימים הדיהן שוככות
ולבחור בפעולות הקטנות הכמעט לא מורגשות ביחס להפגנות אבל עדין כאלו שאני חשה שמבחינתי
יש בהן אמירה ותרומה.
מה שקורה פה עכשיו, זהו לא טבעו של עולם, זוהי התדרדרות ,איטית אולי ,אבל עדיין התדרדרות,
או אולי פשיטת יד של ההומנות והאנושיות.
זה טבעו של עולם. עצוב ככל שיהיה.
נכון ועצוב. בשבועות האחרונים שמעתי את המשפט "לא אכפת לך מילדי שדרות" בכל פעם שהבעתי את דעתי נגד המלחמה. חשוב וראוי לומר שה"אכפתיות" האינסופית של אוסף המתלהמים מהסבל של ילדי שדרות, היא בסה"כ תירוץ גזעני להנאה שהם שואבים מהוצאת הקיטור הרצחנית, ולא הזדהות אמיתית עם סבל אנושי.
תודה על הפוסט המצוין.
טובי היקר,
איבדנו במשך השנים הרבות של הסכסוך המטומטם הזה את היכולת לחוש אמפתיה כלפי הזולת בין אם הוא (או היא) מבית ובין אם הוא (או היא) מבחוץ.
הפוסט שלך צודק וחשוב.
אתה עצוב.
גם אני.
הרי זה ברור שאיכפת לך. אבל הכותרת שלך "לא איכפת לנו כלום" ואם לך איכפת ולי איכפת להוא איכפת אז למי לא איכפת? הכללה הכללה איפה ההתחלה שלה?
האמת שמגיל 0 לקחו אותי להפגנות, ולא אמנה פה את כל פועלם של אבא שלי ז"ל (התנדבות בעזרה לערבים בשטחים, בתרומות, בהרצאות על אמנות לעבריינים צעירים), אבל אחותי, פעילה ברופאים לזכויות אדם, באה אתמול להפגנה כשבנזוגה במילואים בעזה, וגם האלמנה של אבא שלי, שגם היא רופאה, מבלה כל שבת פנויה בשכם בעזרה לחולים. אומר לך עוד שכל המשפחה שלנו ביחד הצילה עשרות רבות של בעלי חיים עזובים, גם כלבים וגם חתולים. אחת הסיבות לאחת ההתמוטטויות הנפשיות שלי, מני כמה, היתה עזרה קצת מופרזת לילדים במצוקה (עד אימוץ) בסביבתנו הקרובה, ובפעם שגורת חתולים בת ימים ספורים שהשקיתי חלב מתה לי בלילה בשקע הצוואר ואחר כך לא יכולתי להפסיק לבכות שבוע עד חוסר תפקוד - החלטתי לבחור בחיים. אספר לך טובי שבנאדם מאוד מאוד קרוב אליי, בילדותי, כשמתה לו חתולתו האהובה, לקה בהתמוטטות עצבים ואושפז לשבועיים. אנחנו נורא נורא רגישים במשפחה שלנו. בלי עור מסתובבים בעולם. אגב רק עכשיו, כשהתחלתי לקחת כדורים והתחזקתי, אני מרגישה שיש לי גם כוח לחזור לפעילות התנדבותית, לפחות בהפגנות ובמחאות ובכתיבה, שזה תחום שאני טובה בו. ואני אגיד לך עוד משהו טובי - אין סיפוק ואושר יותר גדול מזה. לפעמים כשרע לי, אחותי מזכירה לי את הכלבה מיא. זו כלבת זאב שאני הצלתי בצורה הירואית ממש ונקראה על שמי וחיה אצל משפחה אוהבת בקיבוץ. לא צריך יותר מזה.
לטוב וגם לרע - זה בדיוק הטבע האנושי. לזכור - ובעיקר לשכוח
נקום בבוקר, נדאג לילדים, נתלבש, נלך לעבודה. וחוזר חלילה. יש לך רעיון יותר יצירתי? כזה שיעזור באמת?
אמרתי שאני מכליל, והתכוונתי לכך. ברור שיש כאלה שעשו ויעשו. אני לא הייתי בשדרות בשנים האחרונות, אבל גם לא בשנים שלפני כן. מצד שני, נסעתי בעניינים העסקיים שלי לבאר-שבע, אשקלון, קרית-גת וכל מקום שהייתי צריך להיות בו. אני גם מארח בביתי תושבת באר-שבע שלא רוצה לרוץ לחדר מוגן (לא שזה עניין גדול להתהדר בו).
אבל אני גם לא הולך להפגנות. זה עניין אישי שלי. ההפגנה האחרונה שבה השתתפתי היתה בספטמבר 1982. כן, ההיא המפורסמת. אני לא מגנה את אלה שמפגינים, אני לא מקנא באלה שעושים דברים אחרים. אני רק משרטט את דמותו של הרוב השותק
זה המשפט הכי נכון שלך, טובי:
" אין לנו מאגר בלתי נדלה של רגשות ומצפון, בשביל לכאוב את כל הכאב שבעולם."
ואני שואל, ודיעותי ידועות לך היטב:
האין זו תכונה אנושית, למרות היותה גם נוראה?
האין זה טבעו של האדם (בכל מקום ובכל זמן) לחפש בכוח נורמליות כלשהיא, גם אם היא מזוייפת?
מניסיון אישי לגמרי:
היום לפני 3 שבועות, כאשר נשמעה האזעקה בישוב שלנו ("מזרחית לאשדוד") ורקטות נחתו בו,
נשרו ממני לפחות 50% מהאידיאולוגיה רבת השנים שלי.
לא שהלכתי לקוטב השני. בכלל לא, אבל קבלתה הפתאומית של פרופורציה אחרת בלבלה אותי (וממשיכה לבלבל).
דווקא מה שאתה כותב כאן מכניס לי איזה שהוא סדר.
אכפת, כן.
כואב ומזעזע.
ומפחיד ומאיים.
והלוואי שהייתי יודעת מה לעשות בשביל שיהיה אחרת, חוץ מלכתוב אצלי, לכתוב אצל אחרים, לדבר, להתדיין, להשמיע...
מה נעשה???
גם הכללות יכלות להיות הכללות שגויות..
אני למשל לא הלכתי אתמול להפגנה ולא במקרה ואני גאה על זה מאד לטעמי זה מראה על האיכפתיות גדולה. דרך אגב חלק גדול מחהבריםש לי לא הלכו, ואני מדבר על הלכנים גדולים להפגנות כאלה שגם שלמו מחירים אישים קשים על הליכה להפגנות כאלה.
אני למשל ממש לא ישבתי בצד ששדרות "חטפה" ואתה יודע מה שאני מכיר הרבה אנשים שלא ישבו בצד. יש בשדרות בדיחה המספרת על ילד קטן וזקן הנמלטים מאימת העמותה הבאה להצילם...שדרות הינה מקום מוכה קאסמים ועמותות.
הבן שלי ישוב בשדרות כבר שלוש שנים אני נוסע לשם הרבה אני נוסע לשם הלילה יש סרט בסינטק עם הרצאה של ניצן הורביץ על קימות. תקפוץ? זה שעה וחמש דקות נהיגה ביזמן רגיל שעה ורבע בשעות הלחץ. יושבים שם הרבה אנשים שיכלו ולא למטרות PR כמה אנשים שמו לב שמיקי איתן עבר לגור שם?
אני לא חושב שאנשים עוצמים עינים לסבל הפלשתינאי זה שקר פשוט. הם לא יכולים לעשות הרבה אבל עוצמי עינים?
יכול שאתה צודק בקשר לאלה שהלכו להפגנה אתמול...
כך שיערתי. אבל הנה, יצאת אתמול להפגין. ראוי להערכה, באמת
כמובן שאכפת. לא רק לי אכפת. אבל בינינו, זה קצת. זה טיפה. זה מעל לפני השטח. האם משהו משתנה ביומיום שלי? בחיי הפרטיים? בסדר יומי? ואצלך? אני מנחש שלא ממש. אז אכפת לנו קצת. אוקיי. NEXT
עצוב? אולי. אבל לא בהכרח: זה פשוט אנושי. זה הטבע שלנו. זו חומת ההגנה שלנו
אתה לא קיים באמת, נכון? תרשה לי להניח ככה. בשבילך, לא בשבילי. חבל
לפעמים גם קצת אכפת, לא?
הנה, אתה.
כמה נכון, כמה מדוייק, כמה עצוב.
ראשית לא חשוב
דבר אחר
אף אחד לא יכול לדעת
יתכן וכל הפצועים הם מיחידת הפצועים של החמאס
שיטה בה נקטו לא אחת כדי לעורר "סימפטיה" בעולם וכדי להפריע לישראל בעולם הרי לוחמה כזו עדיפה על יכולתם המבצעים הנחותה מהיותם ארגון טרור המתאמן במחתרת..
בנוסף, מי יתקע כף לידי שחלק לפחות מההרוגים שלהם לא נהרג מאש כוחותיהם - זה היה בצד הישראלי מדוע לא בצד שלהם.. הרי טעויות כאלו קורות
מכל מקום,
הם עושים שימוש ציני בגוף תושביהם כדי להגן על עצמם וכך גם לגבות מחיר מדיני מישראל
דבר שיעזור להם בעתיד..
מי יודע..
איני מאמין להם ועוד יותר לעיתונאים המדווחים משם (מי יודע כמה קני רובים מכוונים אליהם כשהם משדרים) עד אשר אראה במו עיני..
בינתיים
שיבושם לכל מי שחושב אחרת..