כותרות TheMarker >
    ';

    כלקול

    ביקורות, המלצות וכל מיני חוויות ואירועים שיסייעו לנו לעבור את החיים הרבה יותר בקלות.

    ארכיון

    מדינה תובעת

    5 תגובות   יום שבת, 17/1/09, 18:43




    החברה הישראלית מיוחדת במינה. היא כל כך מגוונת ומלאת פתיחות, תנאים מקדימים וציפיות סדורות, כמו שלא נראה לי שיש באף מקום אחר ביקום.



    עוד בטרם יצאת מבטן אימך, כבר אתה נשאל שאלות ומקבל את ה"בום" הראשון בפרק של 'טרום עונה':



    "איך הוא ?", "איזה מין, כבר יודעים ?", "מה יצא בבדיקות ?" "איך יקראו לו ?" ואמך כל כך סובלת מהאגרופים שאתה חובט בבטן וצועק: "תשתקו כבר - זה לא עניינכם!", "צאו לי מהבטן".



    אבל, יש לך רק 9 חודשים בערך לשקט יחסי ושמיעת רחשים מבעד לבטן. מהר מאוד אתה יוצא לאוויר העולם והשאלות שוטפות אותך בשצף רצף. כאן מתחיל פרק ה"ילדות", פרק א' של החיים בישראל: 



    "הוא דומה למי ?", "יש לו את העיניים של ?", "מה המשקל?" "היו בעיות?" ושוב אתה רק בוכה ואין לך מילים לתאר את הכעס ואתה אומר בליבך "חכו, חכו יום יבוא...".



    אתה עובר את זה אט אט והשאלות ממשיכות לזרום: "מתי הוא הולך לגן?" ו"מתי לבית הספר?" "למה הוא הוא לא נרשם לחוג ?" ו"למה הוא מתנהג ככה וככה?".



    גמרת בית ספר תיכון ובעיקר בית ספר של החיים בשאלות ותשובות מפי ישראל ישראלי.



    כאן מתחיל פרק ב', בו אתה נכנס למסלול הכשרה ישראלי: "מתי אתה מתגייס ? ", "קרבי בטח, גולני ?", "מה עושים בצבא ?" ומייד כשאתה מסיים את מסלול החובה, נשאלת שאלות ההמשך המתבקשות: "מה ? אתה לא יוצא לטיול שאחרי הצבא?", "תאילנד, הודו ?", "מה תלמד?", "לא תלך לאוניברסיטה כמו כולם ?", "אין לך תואר ?", "אתה לא עובד ?".



    פרק ג מזמין אותך לערוץ המשפחה הישראלי באפיק 2000 שנקלט רק בטווח שבין איל למטולה ולא מילימטר יותר: "מתי חתונה ?". ועוד לא הספקת לשבור את הכוס ולהגיד "אם תשכחך.." וכבר אתה נשאל: "נו כבר חושבים על ילדים ?". ואז, כשילדך הראשון נולד אותן שאלות חוזרות כלפיו וכלפיך מתחיל פרק ד של "החיים זה לא הכל":



    "קנית בית ?",  מה קורה עם ילד שני או שלישי ?", "מה המשכורת ?", "חשבתם כבר על העתיד ?".



    ולבסוף אתה מגיע לבית אבות ויושב בשקט מתחת לעץ הברוש בדשא, מסתכל לעבר השמיים הכחולים ואומר "כאן לא מתחיל שום פרק ואני לבד". "סוף סוף שקט" ואז אתה קופץ בבהלה מצעקה של יוכבד שנעמדת לידך ושואלת כאילו אתה חייב לה משהו כבר 80 שנה: "נו חשבת כבר על צוואה, אני כבר דאגתי לכל ?" וממשיכה וצוחקת בקול גדול "זה פרק היום של חייך, מה שכחת ?". הלחץ בחזה מעיק עליך ואתה צועק בקולי קולות: מתי כבר יגמר פרק השאלות, קיבינמט ?.



    ואז מגיע יום מותך, עוד בבית החולים שואלים: "איפה יקבר ?", "מי ידאג ?", "מה לא תקברו אותו ליד אישתו ?" וכשאתה כבר באדמה שואלים כולם: "איך הוא מת ? ", "מתי ?", "איפה ?", "למה ?" ו.....

    אפילו נשאלת השאלה באוויר "מי יכסה את הקבר ?".



    על קברך מצויר בגדול סימן שאלה ומתחתיו הכיתוב: "כאן מת האיש שנשאל יותר מדי ומת ממנת יתר של שאלות". ואתה מכווץ באדמה, שואל את עצמך: "אז מה יהיה בגילגול הבא ?", עוצם את עינך וזורק מילים אחרונות: "תנו לישון בשקט!". ורק יוכבד, נו ההיא מהבית אבות, שעומדת לקול התפילה ביום קבורתך ממלמלת לעצמה: "יכול להיות שאתה עוד חי ?".


    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/1/09 12:52:
      שאלה: על מה הפוסט שכתבת?
        17/1/09 20:33:
      כל כך נכון, מזדהה עד מאוד. פוסט מצויין!
        17/1/09 19:48:
      תודה!
        17/1/09 19:44:

      אין שאלה בכלל זה פוסט אדיר!.

        17/1/09 19:23:

      הי בשורות טובות

      אבי היה אומר

      שכל בני אדם חולים במחלה סופנים

      למחלה זו יש שם

      זמן

      עם זמן כולם מתים

      אז מה איכפת אם שאלו אותנו שאלות בדרך חיוך

       

      יישר כוח

      אהבתי מאד

       

      פרופיל

      kolkol
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות