| האהובה הראשונה שלי היתה מכשפה. היו לה עיני פחם בוערות שזיקן האדום הלך וגבר ככל שירד הליל, אף נשרי גדול, חיוך של שלוש קופסאות סיגריות ביום ושער שחור משחור שגלש עד ישבנה. כשהיתה רוכבת על מקל המטאטא שלה בלילות, היה שערה מתפזר ברוח, שובר את קרני אור הירח כמנסרה ויוצר מחזה בלהות יפהפה. סיפור אהבתנו החל בלילה נטול כוכבים, זה שחשבתי אז שיהיה האחרון בחיי. הבערתי מדורה גדולה על חוף הים ביפו, בתחתית הגבעה עליה שוכן בית הקברות המוסלמי הישן, וניגנתי שיר שמעולם לא הצלחתי למצוא לו פזמון. כשסיימתי לנגן השלכתי את הגיטרה לאש והאזנתי לצליל העץ המתבקע והמיתרים הנמסים ונקרעים באלימות. שרבטתי על פיסת נייר כמה שורות חסרות משמעות בסגנון "אוי נפשי המיוסרת" והשחלתי את המכתב הקצר אל נרתיק הגיטרה המיותם. אז נעמדתי והכנתי את עצמי לגורלי. כשהרגשתי מוכן קפצתי אל המדורה, אך טרם הספיקה שערה אחת לעלות באש, מצאתי את עצמי מטלטל באוויר ודמות אפלה אוחזת בי. זעקתי כעכבר קטן ומבוהל כשהתחלנו לדהור במהירות מסחררת. לאחר מספר דקות הושלכתי אל חולות חוף מרוחק. הדמות האפלה צנחה מטה ונותרה מרחפת בגובה חצי מטר מעל האדמה. הברק האדום בעיניה האיר את פניה וסרטט כל סדק בברור. מכשפה אמיתית ניצבה מולי, מטר שישים של רוע טהור. חיוך זדוני עלה על שפתיה כשאמרה לי: "אני מתכוונת לאכול אותך". לבי החסיר פעימה וזיעה קרה שטפה אותי. "נא?" מלמלתי. בהינף מטה הלבישה אותי בבגדי מעצבים, שאלה אם שמעתי על עמי ותמי, והטיסה אותנו למסעדה יוקרתית, בהזמינה את המנות המפוארות ביותר במטרה לפטם אותי. היא הסבירה לי שאיני יכול לברוח ושנהיה יחד כמה חודשים, עד שאהיה מספיק שמן כדי למלא כמה אורחים. בסוף הערב לקחה אותי הביתה וקבעה, "מחר בחצות אאסוף אותך שוב". אחרי עשרים דקות מחושבות החלטתי לירות בעצמי. הוצאתי את האקדח מן המחבוא, טענתי, דרכתי ויריתי לעצמי בראש. לתדהמתי הרבה הכדור חלף דרכי בלי להשאיר שריטה, שבר את החלון ופגע בשכנה. זה נכון שרציתי למות, אבל רק בדרך שלי, לא שלה. באותו לילה לא הצלחתי לישון. ברגע שעצמתי עיניים ראיתי מולי מקרר גדול פתוח, מלא בבשר. לב, כבד, כרעיים, לשון, ועוד חלקים שאמנע מלנקוב בשמם, כולם שלי. למחרת בחצות היא התדפקה שוב על חלוני, ויצאנו למסע זלילה נוסף, הפעם על חשבוני. אחרי כמה מנות גדושות הלכתי לשירותים, נכנסתי לאחד התאים שהיה מרווח להפליא ודחפתי אצבע לפה. נדהמתי לגלות שהיא גנבה לי את הענבל. לא רק שלא יכלתי להקיא, גם איבדתי את היכלת להשתמש במילים עם האותיות `ח` ו-`כ` ושאר האותיות יצאו חצי דרך הפה וחצי דרך האף. חזרתי לשולחן שפוף ומובס וחזון המקרר מליל אמש שב והציף אותי. "הוא יחזור למקום עוד כמה שעות" גיחכה, "כדאי שנזוז". גמגמתי משהו לא מובן בתשובה. כשהגענו לביתי אמרה לי שמחר תאסוף אותי באותה השעה. אחר כך נשקה על שפתיי, פלטה "חצי-נא" ולפני שהספיקה להתכווץ לי הבטן, כבר היתה על המטאטא בדרכה למאורתה. לא שוחחנו הרבה בכל הפגישות הללו. אם היתה שואלת אותי משהו, הייתי עונה בקצרה ובחוסר רצון. אם חשבתי לומר משהו, המבט התאוותני בעיניה כשהרמתי את ראשי מהצלחת היה גורם לי להשפיל אותו חזרה. היא לא מסרה לי אף ברמז מתי תגיע שעתי ובכל יום הייתי אחוז בהלה יותר מקודמו. אחרי שבוע בערך היא החליטה לשנות אווירה ולקחה אותנו לאיזה ערב במה פתוחה בפרברי תל אביב. בין ההופעה של הקומיקאי עם בדיחות השירותים, להיא שלא היה לה מה למכור חוץ מנענוע ירכיים, אזרתי אומץ ושאלתי אותה: "כמה עוד זה ימשך?", היא ליקקה שפתיים וזרקה "לא עוד הרבה". "אני רוצה לעלות לנגן" מלמלתי. "רק כשהצלחת תהיה ריקה" היא השיבה. "שרפתי את הגיטרה שלי" אמרתי ולחצתי את המזלג בכל הכח. כשסיימתי את המנה היא התכופפה אל מתחת לשולחן ושלפה משום-מקום גיבסון לס פול שחורה, יפהפיה אמיתית. זו ההופעה הראשונה שלי, חשבתי, וגם האחרונה. בכל מקרה, לא התכוונתי לבזבז אותה. אני זוכר את תרועות הקהל, נתתי את כולי בכל שיר ושיר, ומתוך האלכוהול הם הרעיפו שבחים, ביקשו עוד ורצו ממני יותר ממה שידעתי לתת. ובאותם רגעים הבנתי שעדיין יש דרך להיות מאושר בעולם הזה, שאמנם יש מאה דברים שאין בהם אפילו נחמה, אבל לפעמים רגע אחד טוב מסוגל לפצות על הכל. ואז החלפנו אני והמכשפה מבטים, וכל האושר שנתעורר בי ירד לטמיון. מישהי ניגשה אלי מיד כשירדתי מהבמה, אמרה לי שמאד נהנתה והיא מעוניינת בהופעה פרטית. אמרתי לה שאני לא לבד ובתגובה היא השחילה פתק עם מספר הטלפון שלה לכיס מכנסי. חזרתי לשולחן והמכשפה צחקקה "אני רואה שהבמה מוצאת חן בעיניך", "חבל מאד באמת" הוסיפה. הרצון לחיות עטף אותי כליל באותו רגע ונמלאתי זעם. הנפתי את הגיטרה במהירות והטחתי אותה מלוא הכוח במכשפה. צוואר הגיטרה נשבר מכוח האינרציה והמכשפה התרסקה אל הרצפה. היא התאוששה לפני שהספקתי להנחית מהלומה שניה ושעטה לעברי, אך במקום לקרוע אותי לגזרים החלה לקרוע ממני את הבגדים. שם, על השטיח המזוהם, מול עיני הקהל הנדהם, ספוגים בריח סיגריות השארנו זה על זו חבלות, סימני נשיכה ושריטות. ספק מתנים אהבים, ספק מנסים להרוג זה את זו. התאווה הניגרת גרמה למקום להתלקח והכל סביבנו החל בוער באש. סערנו כל כך שלא שמנו לב למתרחש ובקושי הצלחנו להחלץ לפני שהלהבות טרפו את שנינו. לא דיברנו בדרך חזרה הביתה. כשנחתנו אצלי רק אמרה "לילה טוב" ונעלמה. למחרת לא הגיעה. גם לא בימים שאחרי. מצאתי את עצמי מתגעגע, לאף המתנדנד, לקמטים הקטנים מסביב לעיניים בכל פעם שצחקה בפראות, להומור השחור מדי. שנאתי אותה, רציתי אותה, אהבתי אותה, יצאתי לחפש אותה. ביקרתי בכל אותם המקומות אליהם היינו הולכים אך ללא הועיל. ואז, לילה אחד, היא החליטה להופיע שוב בחלוני, ריחפה ולא אמרה מילה. "אני רוצה להיות בשבילך יותר מארוחת ערב" אמרתי. "אתה תהיה גם שאריות לכלב, אם זה מנחם" היא ענתה. ואז הביטה בי במבט שכזה, ובנימה עצובה אמרה "זה לא יכול לעבוד". ביקשתי שתכנס אל הבית והיא נענתה, ירדה ממקל המטאטא והתיישבה על המיטה. "אני יודע שאת חושבת שאנחנו שונים מדי, אבל בסופו של דבר שנינו צמאים לדם, רק בדרכים שונות. אני רוצה לטרוף אותך, לכלות אותך באהבה שלי. רוצה לקרוע את הנשמה מהגוף עד שתראי כל מה שקורה בשמיים. אני רוצה אותך". החלפנו נשיקות בשעה שפשטתי מעליה את הגלימה השחורה ואת כובעה המחודד. גופה היה חם, מזמין ואוהב וכשאישוניה התרחבו לפני ושפתיה האדימו מדם, ארשת פניה שונתה ללא היכר ולא היתה יפה ממנה בנשות העולם. כמה אהבתי אותה. כמו רוב האהבות הראשונות היא נגמרה, אבל הותירה טעמים מתוקים והררי זכרונות שלפעמים מציפים אותי ומעלים חיוך רחב. ולפעמים, כשאני מלטף את זנב החמור שהצמיחה לי ביום בו עזבתי אותה, אני נזכר גם בזמנים הרעים שהיו. אבל כזאת היא האהבה, דו-פרצופית. לפעמים אתה שוכח שהיית אמור להיות ארוחה לכל המשפחה וברגעים אחרים רק זה נותר. ואולי זה טוב, ואולי זה נורא, אבל לפחות זה משהו, גם אם לא תמיד הוא ברור. |