ארוחת צהריים, עם חברים.

אני מביע את הזעזוע שיש לי מההרוגים בעזה, ואת הסלידה שאני חש כלפי הציבור שמקיף אותי - שלמעשה חוגג אל מול הדם הנשפך כמו היו צופים רומאיים בקרקס. את הבושה והזעם שגואים בי למול מקהלת הרוני דניאלים.

"אז מה הפתרון" הבלנודנית נובחת עלי.

אני מנסה להתחיל להסביר אבל היא קצרת רוח "אז אין לך פתרון, נכון? אם היית גד בשדרות..." מתחיל הטיעון המפגר והאווילי והוא מוסיף "יצאנו מעזה, נכון? ומה הם עשו?" הזה ומסך של יאוש שוב יורד עלי.

יאוש, כי לא מדובר בחבורת מטומטמים גמורה. כי רגע לפני נכמרו רחמיהם על כלבים שנעזבו ללא מזון שבעה ימים. אבל כאן הם רוצים נקמה. וזה העניין, בעצם.

אז עכשיו, אני אכתוב להם כמה תשובות ואולי אני אשלח אותה אליה אחר כך.

 הטיעון "אם היית גר בשדרות" ודומיו, הוא תת רמה. מתאים לנער בן חמש עשרה.

אדם איננו צריך להיות נרקומן כדי שיביע דעה נגד סמים, אין צורך שכל אישה וגבר יאנסו כדי שיגבשו דעה בנוגע להטרדות מיניות. כמובן, שמחנה צמאי הדם, שנכון להיום מקיף חלק גדול מהאוכלוסיה היה שמח שאהיה תושב שדרות, נכה צה"ל ואב שכול כדי שאביע דעה נגד ההרג. אז הם יכלו לחבק אותי ולא לענות כדי שלא "לפגוע בי".

האמירה "אבל יצאנו מעזה" מטומטמת באותה המידה. "יצאנו מעזה" והשארנו אחרינו מלאי של שנאה. מוצדקת.

זה בערך כמו לכלוא ואנוס מישהיא עשרים שנה, ואז לשחרר אותה ולהתפלא שהיא מעוניינת ברעתך. "אבל שיחררתי אותה"  

אז מה הפתרון ל"מצב"?

האמת היא שאין פתרון. לפחות, לא פתרון מהסוג שפוליטיקאים רוצים שנחשוב עליו. לא קיים "הסדר מדיני".

 אותם פוליטיקאים מחרחרי מדון ושופכי דם- שטובתם האישית מדרדרת את כולנו. וקיימים כאלה בשני הצדדים. אין בצד אחד רשעים גמורים ובשני צדיקים גמורים.

"הפתרון" שלי הוא בערך אותו הפתרון שהושג בין גרמניה וצרפת- מדינות ששפכו אחת את דם השניה מאות רבות של שנים והיו קיימות בינהן חומות של שנאה. הפתרון שלי יושג עם הזמן, ובחודש האחרון הלכנו עשרות צעדים לאחור. הציבור הישראלי עשה עוד צעד גדול בכיוון ההתבהמות. הטמטום שיורד עלינו מערוץ 2, משפיע והסובבים אותי ראו במתרחש לכל היותר תוכנית ריאליטי חדשה.

 "אבל הם ערבים - הם מקדשים את המוות" אמרה לי מישהיא שדואגת להדליק נר זכרון ביום השואה, ושמעידה על עצמה כמי "שכף רגלה לעולם לא תדרך בגרמניה".

"הם ערבים - פה זה לא אירופה!"