| יום שבת. שעת צהריים מוקדמת. אני ואימי יושבות בסלון ביתה עם אורח מוזר שהגיע לא מכבר.כולם רגועים חוץ ממני, שחושבת על הטיל שיכול ליפול כל רגע. על השולחן נחות שתי קופסאות סיגריות, אחת שלי ואחת של האורח.חצי כוס מים. משקפיים בעלי מסגרת כחולה. קופסת כדורי ואבן שמשמשת אותי לרגעי חרדה(הטילים, הטילים..).אמא שלי מקסימה מתמיד, שופעת חיוכים וסיפורים ונתינה.כל רגע נזכרת במתנה אחרת אותה היא מתכננת לקנות לי בעתיד הקרוב.מספרת לי סיפורים מילדותי.מילדותה.מחייכת ומחלצת מפניה שלל קמטים זערוריים.אמא שלי.כמה שנאתי אותה כל חיי וכמה אני אוהבת אותה עכשיו.אבל בעיקר כמה שברירי הכל.מילה אחת לא נכונה שלה והחרב יכולה להתהפך.הכל יכול להשתנות.המציאות הפכפכה כמו חתול, שרגע אחד הוא מתלטף וברגע אחר פוער את פיו לנשיכה.אבל בינתיים אני אוהבת אותה.והיא אותי.אידיליה של שבת בצהריים, שבת מתנמנמת, מתערסלת בתוך ליבי הערני מתמיד. |
תגובות (3)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מרתק יפה ומפחיד
וקשה לדעת מה מפחיד יותר
ההזעקה או מילה לא במקום של אמא.
הלואי שיהיה לך רק טוב
אני כל כך שמחה בשבילך שסוף סוף את זוכה לנחת ביחסים עם אמך.
גם על זה מזל טוב!
את רואה, החיים מאירים לך פנים לאחרונה, רק צריך לפתוח את העיניים ואת הלב ולהרגיש את זה....
אוהבתותך מאוד,
מאיה