5000 איש צועדים למען הפסקת המלחמה ודו קיום ■ מה שלא יספרו לכם בתקשורת, שכידוע כמעט לא מסקרת הפגנות נגד המלחמה ■ לרגע היתה לי תקווה 

זו נראתה כמו סצינת הפתיחה של הסרט אפוקליפסה עכשיו. מסוק חג בשמיים האדומים, עשרות ניידות ואינספור שוטרים אבטחו את הכבישים הנוצצים מגשם, ומסלול ארוך ורחב של תל אביב ושל יפו נסגר כליל לצורך ההפגנה. אפילו סוס משטרתי אחד (?!) היה שם כשחקן חיזוק הזוי בין כל הפנסים שהבהבו בכחול.

אני חושבת שכל מערך הכוחות המטורף הזה פשוט נועד לספק טווח ביטחון של הגנה - באווירה שנוצרה בארץ, של איום על מתנגדי המלחמה, של כינויים כמו בוגדים וגיס חמישי ותומכי חמאס ומחבלים וכיוצא באלה פנינים, אבל אין ספק שזה היה מוזר לצעוד בטבעת כזאת. השתתפתי בהמון הפגנות בימי חיי, מילדות, ולא זכורה לי הפגנה כה מאובטחת.

הבעיה היחידה היתה שמתישהו לאורך הדרך נתקפתי פרנויה, ונבהלתי פתאום למחשבה שהמסוק העצבני, שחג מעל נחש התהלוכה, יתחיל לרסס אותה בפצצות - מטח קצר וכל הגרעין הקשה של גוש השמאל בארץ מתחסל. פוף. די נוח, לא? ולאחרונה הפכה ישראל מומחית בהפצצה על מי שצריך ועל מי שלא צריך, לא ככה? ובכן, צעדתי לי שלובת זרוע עם איציק רנרט, כשרוח ים מבדרת את שערי הניחוחי, ושמרתי על ארשת 'עסקים כרגיל', עד שהתברר לי שבמוחו הפרנואידי עוברות אותן מחשבות בדיוק... טוב, איכשהו, ממש לא ברור למה, זה לא קרה.

יצאנו ממגרש חניה ליד בית האצ"ל בטיילת של תל אביב - לא מהבית עצמו, למרות שזו דווקא יכולה היתה להיות סמליות נאה. אורי אבנרי (עוד סמל, וגם איש אצ"ל לשעבר) הוביל, עם רעמתו הלבנה. בן 85 הבנאדם, והלוואי על הגברים שאני מכירה הלוּק הזה בגיל 50. המיוחד בהפגנה הזאת לעומת אחרות, שהיו בה המון המון המון צעירים - לא פעילי השמאל הרגילים שגילם נע בסביבות ה-70...

הרוח הצעירה הדביקה גם אותי והחלטתי שאני נכנסת לתפקיד העיתונאית שזנחתי מזמן. דיברתי עם כמה מהם והם אמרו לי שלמרות שלא היו בהפגנות קודמות, הרגישו שזהו, מבחינתם המלחמה הזאת על ההרג המאסיבי של האזרחים גרמה להם להרגיש שהגבול שלהם נחצה. המסלול בטיילת ולתוך יפו היה מגניב. החלטנו שאת כל ההפגנות הבאות כדאי מאוד להעביר לשם מכיכר רבין הכעורה.

אחרי שניג'סתי לכל השוטרים והצלמים ודרשתי הערכת קהל, עשיתי ממוצע ונעמדתי בערך על 5000 איש בהפגנה, אבל במסגרת תפקידי כעיתונאית דה לה שמאטע לא שכחתי את הצהוב. אז אתם רוצים לדעת מי הסלבס שהיו, נכון? טוב, ובכן פרט למתבקשים כמו דב חנין (שלא יזיק לו לחייך מדי פעם, אם אתם שואלים אותי. אורי אבנרי לפחות מתבדח עם רופאיו, כן?), היו גם אורלי וילנאי וגיא מרוז, עינת וייצמן, ניר ברעם, יונתן קוניאק, דבל'ה גליקמן, אבי מוגרבי, יצחק לאור וטינקרבל. בטוח היו עוד, אבל אני, עם החירשות המזערית שלי, ראיית הלילה של עטלף הפירות והסניליות המתקדמת, לא ממש הצלחתי להבחין.

בסוף התפניתי לראיון עם ג'ימי טורק, בלעדי לבלוג חן הקוקייה. האמת, לא הייתי צריכה ממש לשאול שאלות. הצגתי את עצמי, וג'ימי שפך ושפך: "כל ההרג הזה מיותר", הוא אמר, "כמובן שגם לטילים אני מתנגד, וחובה למצוא פיתרון בדרך של שלום ולהסדיר את חיי היומיום של התושבים בעזה ובדרום ישראל כי אי אפשר להמשיך לחיות ככה משני הצדדים. המלחמה הזאת מטורפת. לא זאת הדרך להביא שלום לאזור. חייבים לשבת ולדבר ואני מוכן לקחת על עצמי עם נציגים נוספים של ערביי ישראל לתווך בין ההנהגה בעזה לבין ממשלת ישראל. חייבים לשים סוף לזוועה הזאת. האנשים הפשוטים רוצים בסך הכל חיים נורמליים. אני בטוח שאפשר לפתור את כל הבעיות. זה לא עד כדי כך מסובך. אני מרגיש מצד אחד שיכולתי לתרום לשיחות ומצד שני חסר אונים שאף אחד לא באמת מעוניין לגמור את הסכסוך הזה".

תיאטרון האבסורד של ההפגנה התגלם בדמויותיהן של אחיותיי האובדות - הרופאה והאדריכלית, שבאו להפגין עם גיסי הפסיכולוג האצן. התברר שבנזוגה של הרופאה, הפעילה בארגון רופאים לזכויות אדם, גויס בצו 8 והוא לוחם בעזה. כבר כמה ימים שלא שמעה ממנו, כי כידוע לקחו מהם את הפלאפונים. יחד עם זאת, היא כמובן בהפגנה "כמו שהוא היה רוצה". עולם פסיכי, לא?

גיהנום, פרט מתוך גן התענוגות הארציים, הירונימוס בוש, סביבות 1490 

והנה הקישורים המעניינים:

דיון מרתק על השינוי בקוד האתי של צה"ל שנעשה לנו ממש מתחת לאף. 

הקאמבק - ארז אשרוב מטה פעלים ומגלגל גולגלות 

אהוד אמיר האחד והיחיד מדווח מישיבה סודית של נציגי החמאס בקפה דה מרקר. סקופ עולמי! 

דווקא ב-ynet כן סיקרו

דבורית שרגל מפנה לפוסט הזה עצמו ומבקרת את היעדר הסיקור (המגמתי?) של העיתונים

עופר שלח על מדינה צמאת דם (ישראל, אם לא הבנתם) 

שלומי אלדר פותח את הפה על התשקורת העוינת

פרופ' אבנר בן-עמוס על איך חינכנו את הפלשתינאים באמצעות המלחמה (נראה לכם?)

ערס-אל מתעלה על עצמו בחגיגת הניצחון במלחמה