ההתקפים האלה היו קורה לי כל פעם שאחת מאינספור הנשים שיצאתי אתן חודש, או חודשיים, שאלה אותי את השאלה "ההיא". הנוסח השתנה מאישה לאישה, אך הגרעין היה זהה: "האם יש לנו עתיד ביחד, או שאני סתם מבזבזת את הזמן אתך?".
שקוף. לגמרי שקוף. זה המצב שהייתי עובר אליו לפתע, ללא אזהרה, אל מול עיניה הנדהמות של ויקי, או פטסי, או בטי, שלא ממש הבינו לאן נעלמתי בדיוק ברגע שבו הופרחה השאלה לחלל האוויר. גם אני לא ממש הבנתי לאן נעלמתי, אבל אחרי שעתיים תמיד מצאתי את עצמי מחדש, ברחוב אחר, ולפעמים גם בעיר אחרת, אך תמיד לבד. מעולם לא פגשתי את הנשים שלי שוב.
אחרי זמן קצר הייתי מתאושש ומוצא אישה חדשה, ושוב פרחה לה האהבה, ניצוצות עפו לכל עבר, היא הייתה בוחרת את הרגע המתאים אחרי חודש או חודשיים, ואז שואלת את השאלה "ההיא" והורסת הכול! אני יודע שזה פגם גנטי אצלנו במשפחה, אבל בכל זאת אבי הצליח למצוא אישה שלא הפכה אותו שקוף, כי עובדה שהיו לי הורים פעם, ואפילו נשואים באושר. רק אני לא מצליח להישאר עם אישה אחת במצב צבירה יציב.
ולא שלא הלכתי לרופאים, למומחים,למדענים ולחוקרים. את כל כספי הוצאתי על הבירורים כיצד אוכל להיות גבר נורמאלי, שלא הופך שקוף ברגע שהיחסים עם אישה נעשים רציניים. כלום. שום דבר. אף תרופה. נפלא מבינתי מה בדיוק לומדים הרופאים כל כך הרבה שנים, כשהם לא מצליחים לפתור בעיות כמו זו שלי.
ביום הולדתי ה-30 החלטתי לעשות מעשה, והסכמתי להתאשפז בבית המרפא "ארץ לא נודעת" לתופעות רפואיות בלתי מוסברות. כאן, על שפת אגם חלק כראי, בנוף פסטורלי של עצי עד ירוקים ושקיעות מרהיבות בקצה הרים כחלחלים באופק, קיוויתי למצוא מרפא. אני כבר חודש שלם כאן, ואני חושב שהתאהבתי. למה חושב? בטוח! קוראים לה סוזי.
אני רואה אותה יום יום בחדר האוכל. היא יושבת בשולחן מימיני, ותמיד מגיעה אליו בצעדים גמישים, מתפנקים, כמו של חתולה ביתית.. שערה הערמוני עוטר את פני החרסינה הבובתיים שלה, ואני מרגיש שאני פשוט נמס כשאני עוקב אחריה מרימה את הכף ולוגמת מרק בשפתיה העדינות.
אני לא מעז לפנות אליה אלא אחרי שאני מגלגל טוב-טוב את השאלה במוחי, ואז מוציא אותה מפי מלוטשת ומשוכללת. למשל – "אפשר לקבל את המלח? שלי אזל...", או – "סליחה, זה עוף או דג, הדבר הצהבהב הזה בצלחת שלך?" סוזי תמיד מחייכת בנעימות, כשהיא עונה לי במאור פנים כל שאלותיי, אך היא עצמה מעולם לא שאלה אותי שום שאלה.
די קשה לי המצב הזה. אני ממש לא רגיל אליו. הנשים הקודמות שלי תמיד עשו את העבודה כשהפגיזו אותי בים של שאלות מדי יום, ובגלל חוסר התרגול שלי בנושא זה, אני לא מסוגל לנסח את השאלה המכרעת לסוזי, שאלה שתוכל לקדם את היחסים שלנו מעבר לשאלות על מלח ומרק. אבל אני יודע שצריך לעשות משהו נועז כדי להתקדם, ולכן ערב אחד אני אוזר אומץ ומבקש מסוזי לצאת אתי לטיול לאור הירח המלא, על שפת האגם.
לבי הולם בחוזקה כשהיא מחייכת בהסכמה, ואני מרגיש שאתה זה יהיה אחרת, שהיא זו שתצליח לרפא אותי. חודש עובר. חודש של נשיקות מתוקות, חיבוקים לוהטים, מילים אוהבות, ניצוצות באוויר. אני מרגיש שאני מוכן לשאלה "ההיא". למה מוכן? משתוקק, עורג, מתגעגע לשאלה ההיא! כל ערב אני מחכה לה, לשאלה, כשכל גופי דרוך ומתוח, אבל...השאלה לא מגיעה! לא נראה שסוזי מתעניינת בכלל בשאלת עתידנו המשותף.
זה מתחיל די להרגיז אותי. אני אפילו נעלב. הייתכן שהיא לא מאוהבת בי, כשם שאני מאוהב בה? האם הכול בדמיוני? האם היא מחפשת רק דרך קלילה להעביר את ערבי הקיץ החמימים בבית המרפא? ואולי היא לא אוהבת בלונדינים שריריים כמוני, אלא מעדיפה דווקא כהים , רזים כשלד וחיוורי פנים? אני חושב שאני משתגע! דמי גועש בקרבי כשאני מדמיין שסוזי לא תהיה שלי לעולם, והמחשבה הזאת היא שגורמת לי ערב אחד ללפות את סוזי בחוזקה ליד העץ האהוב עלינו, על שפת האגם.
אני מושך אותה קרוב אלי, מתבונן עמוק לתוך עיני התכלת שלה, ושואל אותה בצורה נוקבת, החלטית אך לא תוקפנית: "סוזי! אני חייב לדעת אחת ולתמיד, את מוכנה להיות שלי לנצח?". סוזי מחייכת בשיני הפנינים הבוהקות, המושלמות שלה, כורכת את זרועותיה המבושמות סביב צווארי, ולוחשת: "כבר חשבתי שלעולם לא תשאל!". אני מרגיש, שאם אושר היה נוזל, זה בדיוק מה שזורם ברגע זה בעורקיי במקום דם רגיל....
סוזי ואני מזמינים לחתונה את כל החולים וצוות הרופאים של בית המרפא, ואין מאושר ממני בעולם, כשאני מסתכל על כלתי היפה, היפה ביותר בתבל, לדעתי. אני מחייך לכל עבר והולך לראות מה עם עוד משקאות, כשאני קולט במקרה שיחה של ד"ר שטראסר, הרופא שלי, עם ד"ר פראסר, הרופאה של סוזי, ואז נודע לי מה שאף פעם לא ידעתי, שסוזי סובלת מתסמונת גנטית קשה במיוחד, שסיכויי הריפוי שלה קלושים ביותר: היא נולדה ללא יכולת לשאול שאלות.
* מוגש באהבה לכל הגברים ... * כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) |