כותרות TheMarker >
    ';

    Blog: The Sequel

    בלוג-אח ל-cinemascope.co.il, בלוג הקולנוע שלי. בבלוג הזה אני אכתוב בעיקר על... אמממ... אה... ובכן...

    הלב הוא קט

    24 תגובות   יום רביעי, 18/7/07, 17:04

    1.

    יצא לכם להרגיש פעם שהחיים שלכם מתפוררים? לא מדובר בתחושות המשבר הקיצוניות והמוכרות שקשה להחמיץ, כשמשהו בפנים או בחוץ מתפוצץ, או אפילו רק נסדק, או נרעד, אלא תחושה מתמשכת, שפתאום נהיים מודעים לה, כשהעסק כבר בעיצומו, וכנראה כבר הותיר צלקות באפידרמיס בלי שהורגש. כמו עור שמתקלף אחרי שהות ממושכת בשמש. יש רגעים שזה אפילו מענג, באופן פרוורטי, לקלף. אבל אז מבינים שהחיים - לא אלה הביולוגיים, אלא אלה עם החלומות, רצונות, תשוקות, שאיפות, יומרות - פשוט מתקלפים ומתקלפים והעור כבר לא מתחדש, וככל שאתם מתקדמים אתם משאירים מאחוריכם שובל של קשקשי עור מת, עד שבסוף הכל יתפורר אל הרצפה ובעננת אבק קטנה תתאדו. וככה, מאודים, תמשיכו לחיות.

    נדמה לי שאני לא קוהרנטי.

     

    2.

    "תכתוב על אבהות", מישהי הציעה. עסק מסוכן. כמעט ואין דרך לצאת מזה טוב. יש כאלה הכותבים כמה הילדים מתוקים, נפלאים, חכמים. ויש כאלה הכותבים כמה מר להם כשנטל האבהות על כתפיהם. ואני? גם וגם. מדהים ומר. התזה: הקטנטונת היא אושר, מתוקה, מקסימה, חכמה והיא הרסה לי את החיים. עכשיו לכו תסבירו לה את הבלוג הזה כשהיא תגדל. ("אבא? כתבת עלי מאחורי הגב שהרסתי לך את החיים?! עכשיו אני מבינה איך הרגיש אורי ברבש כשכתבת על 'דרך הנשר' שלו! אני שונאת אותך!"). לפעמים אני מרגיש שאני מקריב את עצמי בשבילה. אני שונא סרטים בהם מישהו מקריב את עצמו למעו הצלת מישהו אחר. והנה, נקלעתי לסרט שאני שונא.

     

    3.

    כששואלים "למי היא דומה" תמיד עונים בחיצוניות. העיניים של אבא, הפה של אמא. זה ידוע: חלוקת הכרומוזומים אצל הילדים היא בדיוק 50/50 בין האבא והאמא. כך שיכול להיות שכל הפנים שלה יהיו בול קופי של האמא, אבל הכבד והלבלב שלה יהיו זהים לשלי. אבל הגדולה - זו שמקוששת ספרים לקראת שנת הבכורה בכיתה א' - זכתה בחלוקת גנים יוצאת דופן: מציירת כמו אמא, מדברת כמו אבא.

     

    4.

    ציור, קיץ 2007, בת חמש ומשהו. מכונה לחיילים, שבמקום רובים היא יורה צבע. ואם החייל בשחור-לבן, היא יורה עליו צבע והוא יהיה צבעוני. שם המתקן: "מכונה צבאית/צבעית" (משחק המילים פונטי בלבד עדיין, האיות עדיין בעבודה). ההורים מביטים זה בזו: בראנו מפלצת.

     

    5.

    אני מחכה שתצא כבר "גרסת הבמאי" של החיים שלי. סקרן לדעת אילו סצינות נשארו על רצפת חדר העריכה.

     

    6.

    יש ימים כאלה בהם העסק מצטלל לי. קולנוע זה לא סתם דבר שאני מחבב, אוהב, נהנה ממנו. זה לא תחביב, מקצוע, אפילו לא ייעוד. זו ישועה. חד וחלק, סרטים הצילו את חיי שוב ושוב.

     

    7.

    אם הייתי עושה עכשיו דוקטורט בספרות הייתי יושב להוכיח שמדאם בובארי היא בעצם גבר. לא הדמות עצמה, אלא היציר הבדיוני, שהוחבא בתוך הדמות ההיא. אשה לא היתה מתנהגת ככה. כל דפוסי ההתנהגות שלה גבריים.

     

    8.

    אנחנו (אני) בובארי.

     

    9.

    יש משהו בהורות שמכריח את ההורה להתגבר על מנגנוני הניכור שלו. אנחנו (אני) מביטים בהורים של ילדים אחרים בהשתאות: איך הם עושים זה? מתפקדים. או לפחות מסתירים את הקושי/הבהלה/המצוקה/חוסר האונים.

     

    10.

    גיל חמש ומשהו. פתאום צומחים לך ילדים נוספים בבית. הם לא שלך, אבל אתה צריך לדאוג להם בשלוש השעות הקרובות. לדאוג להם, אבל בלי להלחיץ אותם, שלא יספרו בבית על האבא המשונה של גל. "אבא, יעל יכולה לבוא אלי?". המוח רץ, מכלכל תשובה, תענה כן, זה טוב לילדה, תענה כן. "כן". "יש!". הולכים הביתה. חוצים כבישים. רק שיעל לא תיהרג במשמרת שלי. אמא שלה לא יודעת עברית, איך תתקשר להודיע לה. "יעל, תישארי!". אל תיראה לחוץ מדי, אל תהיה מההורים הלחוצים מדי. תן להן לרוץ קצת. "גל, תגידי ליעל שלא תתרחק". "יעל, בואי". אולי אבא של יעל מרשה לה לרוץ ליד הכביש, איך אבא של יעל עושה את זה? למה הסכמת שתבוא? הדרך הביתה מסויטת. הילדים מאושרים ואתה סובל. "יעל!". ואתה יודע שבפעם הבאה שתגיע לגן והילדה תרצה שיעל תבוא, תקפא, תיבהל, תהסס, אבל תסכים. לפחות שהילדים לא יתחילו להתפורר בבית, עם פיסות העור שנושרות מהן וחושפות את החלל הריק בפנים, כל עוד יש להם את החברים מהגן, שגורמים להן להרגיש שיש לחייהם משמעות, כל אחת והיעל שלה.

     

    11.

    קולנוע, ידידיי, זה בבלוג השני. כאן זה הסיוטים שלי. שם הרבה יותר כיף. המון אקשן. ממש כדאי לכם.

     

    12.

    ותודה לריקי כהן שנתנה את ההשראה ללכת לכיוון של האבהות (בפוסט, לא בחיים), וללוצ'יה, מין עורכת-על של החיים, שכהרגלה איפסה אותי לכיוון הנכון. כוכבים ירוקים ממני לשתיהן בשבוע הקרוב.

    דרג את התוכן:

      תגובות (24)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/8/07 14:24:

      אהבתי את הרגישות שלך, ואת התיאורים המדוייקים. ממש יכולתי לראות את הסיטואציות כמו בסרט עם בלוני דיבוב מעל הראש...

      די נדיר (לפחות למי שרגילה לעשות את כל הדברים לבד בעצמה), להיחשף לנקודת מבט גברית בעניין.

      האמנם לא תמיד גברים ממאדים ונשים מנגה?

        3/8/07 09:25:

      נגעת שם, בדיוק שם.

      תודה והזדהות (מאמא טרייה יחסית).

        25/7/07 14:45:
      גם אני לא מתחבר לעניין ה"הרסו". למעט רגעים של יאוש ותסכול שמולידים פוסטים מיואשים ומתוסכלים.
        25/7/07 00:25:

      נהניתי לקרוא, למרות שלא מתחברת לעניין ה"הרסו" (אגב, גם בעלי לא)

      אולי פשוט לא היו לנו חיים קודם קורץ

      אגב, אין לי כוכבים, זה לא אישי.....

        23/7/07 17:27:

       

      צטט: יאיר רוה 2007-07-23 12:29:37

       

      צטט: כפירונית 2007-07-21 22:38:55

      יאיר,

      לא זוכרת אם כתבתי את זה לך, אבל אני גם משתמשת בדוגמה מהסרטים על הורות:

      כל חיינו הרווקים ברור לנו שאנחנו משחקים בתפקיד הראשי בסרט על חיינו, אולי גם הבמאים.

      כשאנחנו הורים אנחנו מופיעים בתפקיד אורח קטן (guest staring as herslf:) והילדים בתפקידים ראשיים, הרבה לפנינו.

       

      ואצלינו מביאים חברים הביתה מגיל שלוש, קצת לפני, בלי הורים, ויש כאלו שאוספים את הילדים רק בשמונה ועשרים. מה תגיד על זה.

       

      טוב, יש בינינו הבדלים. אני, עד שלב הילדים, ישבתי בקהל. אף פעם החיים שלי לא היו "בכיכובו של יאיר רוה". עכשיו שחקן קצת יותר פעיל.

      ובקשר להרסו אבל בראו משהו אחר - כאןן נדמה לי שיש איזשהם הבדלים בין גברים ונשים, או לפחות הבדלי ג'נדר. למרות שאני שונא את ההכללות האלה ולמרות שהבנות שלי גרות בבית שמנסה להיות שיוויוני לחלוטין, יש פערים שאני לא יכול להסביר אותם אלה כ"ביולוגיים". ואת ה"בראו משהו אחר" אני מבין ברמה ההבנתית, אבל לא ברמה הרגשית. אני מבין שהילדים ממלאים אותי במקומות שבכלל חשבתי שאפשר למלא, אבל זה לא נשפך לאיזורים שנשארים ריקים.

      ואם אצלך נשארים עד שמונה ועשרים כל מה יש לי להגיד הוא: מה הכתובת? שתי ילדות מתוקות נורא בדרך אליך. אאסוף בשמונה ועשרים. 

      :)))

      הילדים האלו לא מוזמנים אלינו יותר..

      לגבי ה"בראו"

      אני יודעת ששוב זה יישמע כמו קלישאה, אבל אני הפכתי בנאדם טוב יותר בזכות הלימוד שלי להיות אמא טובה יותר.

      כי אני כל הזמן לומדת, משתדלת ללמוד, איך להיות אמא טובה, שזה אומר תכלס להיות בנאדם טוב יותר, סבלני יותר, קשוב יותר, בוגר יותר.

      אי אפשר להמשיך להיות ילדותי ותלותי עם ילדים, אתה חייב להתחיל לנסח לך את ה"אני מאמין" שלך, גם אם זה על דברים שוליים. וזה מעצב, וזה עושה משהו טוב.

      לי בכולופן.

      ושמחה לקרוא אותך. אתה כותב יפה.

        23/7/07 13:33:

       

      איזה יופי של פוסט.

      רק אל תתפורר לנו.  

        23/7/07 12:29:

       

      צטט: כפירונית 2007-07-21 22:38:55

      יאיר,

      לא זוכרת אם כתבתי את זה לך, אבל אני גם משתמשת בדוגמה מהסרטים על הורות:

      כל חיינו הרווקים ברור לנו שאנחנו משחקים בתפקיד הראשי בסרט על חיינו, אולי גם הבמאים.

      כשאנחנו הורים אנחנו מופיעים בתפקיד אורח קטן (guest staring as herslf:) והילדים בתפקידים ראשיים, הרבה לפנינו.

       

      אהבתי מאד את התהיה לגבי הורים אחרים. בהחלט, תמיד השתאות.

       

      מאד מאד אהבתי את ההכרה בהתפוררות. גם אצלי, בדיוק כך, איזושהיא הכרה בסופיות, בזקנה, במוות אפילו, רק אחרי הילדים.

       

      מזדהה לגמרי גם עם "מהממים, מדהימים, הרסו לי את החיים"

      אבל הם הרסו חיים מסוימים מאד, ובראו חיים אחרים.

      התוצר של החיים האחרים האלו יותר טוב ממה שהיה קודם. זה אני יודעת.

       

      ואצלינו מביאים חברים הביתה מגיל שלוש, קצת לפני, בלי הורים, ויש כאלו שאוספים את הילדים רק בשמונה ועשרים. מה תגיד על זה.

       

      טוב, יש בינינו הבדלים. אני, עד שלב הילדים, ישבתי בקהל. אף פעם החיים שלי לא היו "בכיכובו של יאיר רוה". עכשיו שחקן קצת יותר פעיל.

      ובקשר להרסו אבל בראו משהו אחר - כאןן נדמה לי שיש איזשהם הבדלים בין גברים ונשים, או לפחות הבדלי ג'נדר. למרות שאני שונא את ההכללות האלה ולמרות שהבנות שלי גרות בבית שמנסה להיות שיוויוני לחלוטין, יש פערים שאני לא יכול להסביר אותם אלה כ"ביולוגיים". ואת ה"בראו משהו אחר" אני מבין ברמה ההבנתית, אבל לא ברמה הרגשית. אני מבין שהילדים ממלאים אותי במקומות שבכלל חשבתי שאפשר למלא, אבל זה לא נשפך לאיזורים שנשארים ריקים.

      ואם אצלך נשארים עד שמונה ועשרים כל מה יש לי להגיד הוא: מה הכתובת? שתי ילדות מתוקות נורא בדרך אליך. אאסוף בשמונה ועשרים. 

        23/7/07 12:23:
      איזה אמממ...אהה...ובכן... מקסים. כותבים כמוך מעצימים עוד יותר את הדממה שלי. הרי אתה מכוכב בזאת.
        21/7/07 22:38:

      יאיר,

      לא זוכרת אם כתבתי את זה לך, אבל אני גם משתמשת בדוגמה מהסרטים על הורות:

      כל חיינו הרווקים ברור לנו שאנחנו משחקים בתפקיד הראשי בסרט על חיינו, אולי גם הבמאים.

      כשאנחנו הורים אנחנו מופיעים בתפקיד אורח קטן (guest staring as herslf:) והילדים בתפקידים ראשיים, הרבה לפנינו.

       

      אהבתי מאד את התהיה לגבי הורים אחרים. בהחלט, תמיד השתאות.

       

      מאד מאד אהבתי את ההכרה בהתפוררות. גם אצלי, בדיוק כך, איזושהיא הכרה בסופיות, בזקנה, במוות אפילו, רק אחרי הילדים.

       

      מזדהה לגמרי גם עם "מהממים, מדהימים, הרסו לי את החיים"

      אבל הם הרסו חיים מסוימים מאד, ובראו חיים אחרים.

      התוצר של החיים האחרים האלו יותר טוב ממה שהיה קודם. זה אני יודעת.

       

      ואצלינו מביאים חברים הביתה מגיל שלוש, קצת לפני, בלי הורים, ויש כאלו שאוספים את הילדים רק בשמונה ועשרים. מה תגיד על זה.

        21/7/07 11:05:

       

       

      יש משהו בהורות שמכריח את ההורה להתגבר על מנגנוני הניכור שלו - כתבת

      בעיני, המשפט הכי שקוף מכולם.

      הוא 'מגלה' את נקודת המוצא שלך ואת הדרך הארוכה שהאהבה הזאת

      מוליכה אותנו בה.

      נורא יפה :)

      נ.ב. חמש? הילדה ב א מ ת גאון מילולי.

        21/7/07 09:54:

      ואוו. פשוט נפלא. נדמה לי שהמילים שלי עלובות ליד הפוסט היפהפה הזה. נדמה לי שזה הדבר הכי טוב שקראתי בקפה מאז שהגעתי לכאן. וזו לא סתם חנפנות סרק. אני רוצה עוד, אתה מתאר את המכונה הפנימית של האבהות כפי שעוד לא קראתי בעבר. כוכבים הם מחווה כל כך סתמית בקטע הזה.

        20/7/07 13:26:

      יפה שאתה מביא את האמת וכל האמת.

      וכן בובארי יש בכל אחד מאיתנו.

      מה דעתך על "מדעי החלום", אני יודע שהרבה לא אהבו.

      אני אהבתי הרבה רעיונות שם, אבל הרגשתי שיש פיספוס ALL THE SAME

        20/7/07 04:19:

       

      צטט: יאיר רוה 2007-07-19 15:10:40

       

      צטט: talotan 2007-07-19 03:09:11

      פינת בתיה עוזיאל: לפעמים צריך ללפף עם דבק סלוטייפ. זה מחזיק עד שתאי העור נאותים להתחדש.

       

      אני כבר בגליל השישי. הסלוטייפ נושר ומפיל איתו עוד חלקיקי עור. אני משתמש במותג החביב עלי: סולו-טייפ, לאנשים שלא צריכים טובה מאף אחד אחר. 

      אל תזוז, יש לי שיטת הידוק מיוחדת. אבל זה דורש ממך לוותר על הסולו-טייפ הישן והטוב. אמנם גם אני מחבבת אותו, אבל למקרים כאלה דרושה תערובת מיוחדת. הנה, רואה?

      עכשיו, כשאתה רוצה לכתוב טקסטים משובחים, הסר אותו בעדינות (או לא) - זה יתקלף ממש כמו טיח, ובסיום  תחזיר חזרה למקום.

        19/7/07 17:01:
      מזדהה לגמרה עם סעיפים 1 ו-6
        19/7/07 15:19:

       

      צטט: ealz uber alles 2007-07-19 09:57:53

      כואב ומקסים.

       

      למה כואב? מצחיק. אין כאן רחמים עצמיים, יש אירוניה. יש כאן כמעט פרודיה על החיים, ועד כמה הם מפרכים על כלום.  

        19/7/07 15:12:

       

      צטט: velvet 2007-07-19 06:41:10

      אוי.

      אבל כן, כשאנחנו סובלים אנחנו מוצלחים. כלומר אתה.

       

      למה אוי? כבר מתרגלים. זה לא כזה נורא. רק כשמוללים את זה למילים זה נראה כזה ביג דיל הכל. ככה לרוב החיים עוברים, יום מתחיל יום נגמר, לא שמים לב.

      וכמו שאמר רוברט ווייאט: when you're drunk you're terriffic

       

        19/7/07 15:10:

       

      צטט: talotan 2007-07-19 03:09:11

      פינת בתיה עוזיאל: לפעמים צריך ללפף עם דבק סלוטייפ. זה מחזיק עד שתאי העור נאותים להתחדש.

       

      אני כבר בגליל השישי. הסלוטייפ נושר ומפיל איתו עוד חלקיקי עור. אני משתמש במותג החביב עלי: סולו-טייפ, לאנשים שלא צריכים טובה מאף אחד אחר. 

        19/7/07 15:08:

       

      צטט: לוצ'יה 2007-07-18 18:02:21

      בובארי יקר, אתה מתבגר.

      גאה בך על האומץ לחלוק, ולשטוח כאן את הסיוטים שלך.

       

      מעטים האנשים שיודעים שמעל ומעבר לענייני הקולנוע, אתה איש כותב. וכותב כל כך כל כך יפה.

       מתבגר? התבגרתי לרגע בסוף 2002, במשך שעתיים בין 18:00 ל-20:00. ומאז אני מזדקן.

       

        19/7/07 09:57:
      כואב ומקסים.
        19/7/07 07:13:

       

      נוגע ללב, וכתוב מקסים

       

        19/7/07 06:41:

      אוי.

      אבל כן, כשאנחנו סובלים אנחנו מוצלחים. כלומר אתה. 

        19/7/07 05:45:

      לכבודך נרשמתי מחדש לקפה (ובגלל שחמש וחצי בבוקר לא בזבזתי זמן על להיות יצירתית). חשיפות של אחרים תמיד מחזקות אצלי את הרצון להסתגר.

       

      בכל אופן, רציתי להגיד שקולנוע בשבילך הוא כנראה כמו ספורט בשבילי.

       

      אבל עוד יותר מזה רציתי להגיד שכשנפגשנו ברחוב אתמול בבוקר, הדבר שהכי רציתי לעשות זה לנגב לך את הזיעה מהמצח.

        19/7/07 03:09:

      פינת בתיה עוזיאל: לפעמים צריך ללפף עם דבק סלוטייפ. זה מחזיק עד שתאי העור נאותים להתחדש.

        18/7/07 18:02:

      בובארי יקר, אתה מתבגר.

      גאה בך על האומץ לחלוק, ולשטוח כאן את הסיוטים שלך.

       

      מעטים האנשים שיודעים שמעל ומעבר לענייני הקולנוע, אתה איש כותב. וכותב כל כך כל כך יפה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יאיר רוה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין