המאבק האמיתי שלנו, הוא לא עם החמאס או עם החיזבאללה, לא עם סוריה ולא עם איראן, המאבק שלנו הוא קודם כל עם עצמנו. עם השנאה והאיבה, עם האגו הנורא הזה שמפריד בינינו. רק אותו אנחנו צריכים לנצח... אתמול דיברתי עם חברי הטוב זמיר גולן, בן קיבוץ עין שמר.
זמיר, בחור רגיש, מוזיקאי ויוצר, ממתין עכשיו יחד עם אלפים לכניסה לרצועה.
"מה קורה אחי?", שאלתי, מנסה לעודד, לשמח, אך קצת מרגיש אשם שאני לא שם (למען הגילוי הנאות, שוחררתי בכבוד לאחר שירות מילואים קרבי מלא).
"אתה יודע, מחכים", ענה זמיר קצרות, במין רצינות תהומית שכזו.
מעניין, כאשר גבר ישראלי יוצא למילואים (אף פעם לא חקרתי איך זה בחו"ל), הוא מקבל מין חיתוך דיבור אחיד וקצר, כאילו הוא חייל...
"אבל הכול בסדר?", ניסיתי שוב לעורר את השיחה.
"שמע, יש כאן מצב מיוחד. אתמול המ"פ שלי דיבר על כך שכולנו כמו גלגלי שיניים במכונה אחת. לא יודע איך להסביר את זה אביהו, אבל יש פה מין תחושה של... אתה יודע... תחושה של אחדות. איש לא מתלהם או שש אלי קרב, פשוט אחדות שהתפשטה כאן בין הלוחמים שעד אתמול היו אזרחים".
"וואלה", נעצרתי מופתע על המילה הראשונה וכנראה גם הטובה ביותר שהצלחתי לחלץ מפי.
"טוב שמע אחי", המשיך זמיר, "לוחצים עלינו לזוז כאן. נדבר הא?", הוא הפטיר בחיפזון.
"בטח, בואנה שמור על עצמך טוב? אנחנו כאן איתך, חושבים עליך", החריתי אחריו, נזכר קצת במילים שאמא שלי הייתה אומרת לי בטלפונים מעין אלה מלבנון.
"תודה אחי. אוהב", הוא הפטיר וניתקנו.
*** השיחה עם זמיר הותירה אותי מהורהר.
לפני כמה ימים קראתי כאן טור שכתב דרור פויר ובו הוא התייחס למשבר הכלכלי שמשמיד כל חלקה טובה, אבל באופן שהפתיע אותי לפחות, הזכיר גם את עיקרון הערבות.
לפני יומיים אירחתי בתוכניתי "אפקט הפרפר - מבט על אקטואליה" את דורון צור, מנכ"ל פסגות קומפס השקעות מקבוצת פסגות, שכתב בדה מרקר על עיקרון הערבות ההדדית, גם הוא בעקבות המשבר הכלכלי. שוב הופתעתי.
ואני... אני חושב, למה אנחנו מחכים?
למשבר כלכלי שיחריף? למלחמות צודקות? למלחמות לא צודקות? לקטיושות, קסאמים, גראדים או הפגזות שמנגד? למילואים?
למה בעצם איננו מצליחים לחלץ מתוכנו את התחושות האלה, עד כמה שהן לא טבעיות לנו, אולם הן צפות מתוכנו בקלות כשרק קצת לוחצים עלינו? האומה בשנת 1940 פרסם בעל הסולם עיתון בשם "האומה". העיתון שהקדים את זמנו, את דורו ובעיקר את הבנתנו המוגבלת, נסגר על ידי השילטון הבריטי לאחר שנשמה טובה הלשינה לבריטים, ש"בעל הסולם קומוניסט...".
בגיליון הבודד הוא כותב (בעצב) כך: "ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה. ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגוד הוא מתוך מקרה חיצוני. בענייננו אנו - דבר זה מכאיב מאד את הלב".
ואני חושב...
עוד כמה סבל, רוע, וייסורים, מחלות, הרוגים וכאב, נדרשים לבני הכוכב הזה שלנו עד שנבין יחדיו כי האחדות, הערבות ההדדית והחיבור בין בני האדם, הם האמצעים היחידים שיעזרו לנו לצאת מתוך עצמנו?
שנתפוס, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. כל אדם. כן גם אני ואת ואתה. כך נבראנו, זה בסדר. זה הדבר הכי טבעי בעולם. אולם וכדי להתעלות מעל עטיפות האגו (אותו יצר לב האדם מקודם), שעוטפות אותנו כמו צלופן מרשרש שעוטף סוכריות, אנו נדרשים לתחושת ביטחון. ואת הביטחון הזה יכולה לספק לנו רק החברה. עוד אנשים כמוני, שמשתוקקים לאותו דבר, ומספקים לי את כוח הערבות. הכוח הנעלה והמיוחד שקיים בטבע ומחזיק אותו באיזון מושלם ובהרמוניה. הכוח שנקרא במילים פשוטות "בורא".
ואני חושב...
אולי הפוסט הזה ימצא אוזן קשבת? לב נוסף שפועם לו שם דרוך. משתוקק. כי עוד אוזן, ועוד אחת, ועוד אחת. ועוד לב שנפתח, וידיים שנפרסות לחיבוק, עד שבסוף נמצא הרי כולנו את הדרך להתאחד. "...והתקווה היחידה היא - לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים..., שאינם פעילים בנו זה אלפיים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים לדבר. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומנו בתור אומה..." (האומה, 1940, בעל הסולם).
לפני שהעליתי את הפוסט, זמיר שלח עוד sms "המאבק האמיתי שלנו, הוא לא עם החמאס או עם החיזבאללה, לא עם סוריה ולא עם איראן, המאבק שלנו הוא קודם כל עם עצמנו. עם השנאה והאיבה, עם האגו הנורא הזה שמפריד בינינו. רק אותו אנחנו צריכים לנצח...".
זמיר אחי, לך ולכל הסובלים מהמצב מוקדש השיר הבא שכתבת.
שמור על עצמך, הא? אתם מוזמנים להאזין לשיר: מתחברים לטוב ולמי שעדיין לא ראה את הקליפ היפיפה הזה..אתם מוזמנים: 7,000,000,000 |