ליאת

page id : 9

ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café

כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.

ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.

אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי

i,blogger

סיפורים, חלקם מציאותיים,
רעיונות, חלקם סודיים,
חלומות, חלקם ממש חלומיים.

פוסטים פופולאריים

לידה
7/10/07 | 592 צפיות
עליתי לגמר! תצביעו בשבילי שוב?
1/11/09 | 656 צפיות
ירח
9/8/07 | 205 צפיות
זוגות
14/11/08 | 421 צפיות
ליאת
18/1/09 | 553 צפיות
לרדת
11/6/09 | 561 צפיות

פוסטים אחרונים

לצפייה במסך מלא

ליאת

‎41

תכנים אישיים

47 תגובות יום ראשון, 18/1/09, 10:40

השכונה שלנו היתה תמיד מלאה בציפורים. לא ציפורים נחשבות, סתם דרורים אפורים, כאלה שנהגו לשבת על חוטי החשמל שהיו פרוסים לאורך ולרוחב וחילקו את השמיים למשבצות. ליאת, הבת המסכנה של השכנים מהדירה ממול, אהבה לעקוב אחר מעופן, ללוות אותן בעיניה הגדולות עת המריאו ונחתו. אמא שלה נהגה לשבת ליד החלון הגדול של דירתם בקומה השנייה, להסתכל עליה בדאגה, ולחכות. חכם אחד אמר לה פעם שתבשיל לשונות של ציפורים יעזור לליאת הקטנה עם בעיות הדיבור ועם הבעיות בכלל. היא האמינה לו, ופתחה את החלונות לרווחה מדי בוקר ופיזרה פירורי לחם על השולחן בסלון. מיד כשתעה איזה דרור ועף פנימה – מיהרה והגיפה את החלונות וחרצה את גורלו.

היא אף פעם לא הצליחה לדבר ברור וכולם קראו לה לי-את, כמו "לאט", וריחמו עליה, או לעגו לה, או שניהם. אני קיבלתי אותה, והיא ראתה בי את האחות הגדולה שלא היתה לה. גדלנו דלת מול דלת, ילדות שהפכו לנערות, ואחר כך התבגרנו, ואני הכרתי את בעלי, ובפעם הראשונה הרגשתי כל כך נבוכה כשהגענו שנינו לרחוב והיא קידמה את פנינו ביללות של עליצות. אני זוכרת שביום החתונה, ממש לפני שעזבנו, היא התדפקה על חלון המכונית המקושטת והגישה לי ציור שהכינה, כמו ציור של ילדים, עם אבא ואמא ולב גדול ברקע, ומשהו שנראה כמו תינוק. יצאתי אליה וחיבקתי אותה, והרגשתי כמה שאחסר לה. ואז היא חייכה חיוך גדול ושלפה ציור נוסף, העתק זהה לזה שלי, ועם האצבעות שלה היא סימנה: אחד לך ואחד לי.

חלפו שנים מאז שעזבתי את השכונה, שנים של ארוחות שבת פעם בשבועיים אצל ההורים. ליאת המשיכה בכל פעם לקדם את פנינו ביללות שמחה במקום מילים, ולא פעם תהיתי אם אימה ממשיכה עוד במנהג ההוא, או שויתרה. ופעם אחת כשהגענו לרחוב ראיתי כבר מרחוק שהיא דוחפת עגלה של תינוק. החנינו את המכונית והיא התקרבה וראיתי שהעגלה ריקה. שאלתי אותה – מה זה? והיא פשפשה בין המצעים הסמרטוטיים שבעגלה והוציאה את הציור ההוא, שלה, מקומט ודהוי. חיפשתי סימנים של עצב בתוך עיניה, אבל לא מצאתי: הן נצצו כמו תמיד כעיניו של המאושר באדם. ואז היא הצביעה על הבטן שלי בשאלה. שיקרתי לה – עוד לא הגיע הזמן. התביישתי להודות שכבר המון זמן אנחנו מנסים ולא מצליחים.

נכנסנו בעלי ואני לבית הוריי וישבנו לאכול. הציור הישן והעגלה הריקה לא יצאו לי מהראש כל הערב. התעקשתי לא לרחם עליה, והתעקשתי לא לרחם על עצמי. איך זה שהפערים בין שתינו הצטמצמו כל כך? את המשך הערב בילינו מול הטלויזיה, זוג נשוי שיש לו הכל אבל מרגיש כאילו אין לו כלום. הוא ניסה להתקרב, לברר מה קרה איתי, לא נראה לי שהוא זכר בכלל את הציור, עד שלא יכולתי עוד והעיניים התמלאו לי בדמעות. הוא חיבק אותי ונישק אותי, ואמר: עוד יהיו לנו ילדים, אני בטוח בזה.

תשעה חודשים אחרי הלילה ההוא ילדתי את בני בכורי, תשעה חודשים שנמנעתי לנסוע לבית הוריי עם בטני שהלכה וגדלה. גם אחרי הלידה אף אחד לא הבין למה אני מבקשת לדחות את הנסיעה אל השכונה. ויום אחד נסענו לשם, כל הדרך היתה המכונית מלאה במוסיקה עליזה של תינוקות, ומיד כשנכנסנו לרחוב שלי השתתק הכל, ורק ציוצם של הדרורים הדהד בין הבניינים המתקלפים. שמחתי כשלא ראיתי אותה בשום מקום, העיניים שלי שוטטו בכל הפינות, ובגינה, ובסימטא שהיא כל כך אוהבת. טיפסנו עם העגלה שלושתנו אל הקומה השניה, וכבר עמדנו לפתוח את הדלת כשהיא יצאה אלינו עם עגלת התינוק הריקה שלה.

דווקא שם, בחלל הקטן שבין הדלתות, דווקא שם הסתכלתי עליה מקרוב. שיערה החל מאפיר, והעיניים הנוצצות שלה היו נעוצות בשלי ולא זזו מהן אפילו לא קצת. היא ראתה את הכל, את העגלה שלי, ואת בני הקטן שבתוכה, ואת בעלי המאושר, ואת אימי שבדיוק פתחה את הדלת ונתנה לאור של הסלון לצאת החוצה ולצבוע הכל בזהב. העיניים שלה לא זזו ממני, פניה היו קפואות, וכפות ידיה הידקו אחיזתן בעגלה הישנה שלה. ואז היא השפילה מבטה לרגע, כולנו עקבנו אחריה אבל ידעתי שהיא רואה רק אותי. ואחר כך היא הרפתה ידיה מן העגלה, הרימה מבטה, עיניה דמעו אבל חזרה אליהן השמחה שהיתה בהן תמיד. היא התקרבה אליי וחיבקה ונישקה אותי, ורכנה אל התינוק הקטן ואמרה את המילים הכי ברורות שאי פעם שמעתי אותה אומרת: הוא כל כך דומה לך.

דרג את התוכן: