צטט: guitarwoman 2009-01-24 10:27:54

 

בנית לך טיעון מסויים ומה שלא אומר לא ישכנע כהוא זה.

מספר הערות ברשותך.

1. ברור שהחמאס השתמש באוכלוסיה האזרחית. ברור שהאויב שלנו לא שה תמים. (האויב - החמאס. לא  האוכלוסיה האזרחית שאין לך שמץ של מידע איזה חלקים ממנה בחרו בחמאס.)


זה אמור לשנות במשהו?מה שאתה מציע הוא להתשתמש ב"טיל פסח". טיל שאם נירה אותו לתוך קבוצת אנשים שחלקם אנשי חמאס שיורים עלינו וחלקם אזרחים שאין לנו מושג איך הם הצביעו לפני שלוש שנים בבחירות בעזה - יקטול רק את אנשי החמאס ויפסח על האזרחים. אני בספק אם יש היום טכנולוגיה אלוהית כזאת.  

2. למיטב הבנתי דר אבו-אל עייש היה פעיל שלום, ובתו הבכורה שנהרגה היתה אף היא פעילת שלום.


יבורכו על מאמציהם לשלום - הלוואי וכולם היו כמוהם. כנראה שאם כולם היו כמוהם הייתה להם מדינה עוד ב 1948 - מדינה משגשגת וריבונית ללא חייל ישראלי אחד בתחומיה וכנראה שבכלל כמעט לא היו חיילים ישראלים כי ממילא מי היה צריך צבא מול אנשים כאלה כשכנים. - אבל כולנו יודעים שזה לא כך.

ושוב - הלוואי והיה לנו "טיל פסח"- בוודאי לבית של הבנות האלה הייתי משגר טיל כזה . חבל שאין.

 

3. התקשורת לא השכילה להביא בפנינו מידע אודות אלה הפועלים למען דו קיום ואת קולותיהם של שוחרי השלום.


אוי באמת - כל היום קיבלנו מאמרי דיעה ב YNET נגד המלחמה הרבה יותר מאשר בעדה . ואפילו מצאו את תושבת שדרות היחדיה שמתנגדת למלחמה ונתנו לה טור דיעות בעוד שאף תומך מלחמה משדרות לא קיבל במה . שלומי אלדר בערוץ 10 יונית לוי בערוץ 2 ועיתון הארץ מפציץ במאמרים נגד . סיקור הפגנות הנגד בתל אביב ובישובים הערביים בישראל. איך בכלל אפשר לומר דבר כזה חוץ מאשר לזרוק ססמאות ?

4. דומני כי אנחנו מדינה "חופשית" ודמוקרטית, לכן רצוי שנשמע את קולו של הקורבנות מן הצד השני, אולי דווקא הקולות יסייעו לנו לגעת בכאב של האחר. אולי זאת תהיה התחלה של דרך לפיוס.  

כל זה אחרי המלחמה . לא בזמן המלחמה . יש לנו כוחות ששלחנו פנימה והם צריכים לדעת את רחשי העם בישראל ש 95% ממנו תמכו בפעולה .

 

 

צטט: רוברט72 2009-01-24 02:35:31

צטט: guitarwoman 2009-01-18 15:07:26

תודה, יזהר, על הדברים. אני עדיין מנסה להבין היכן נעלמה החמלה שאנו כל כך מתגאים בה, מנסה לקלוט למה האמפטיה שלנו נעצרת במחסום מעבר ארז.

איך האישה הזאת, שפגשה את ד"ר אבו-עייש בתל השומר עוד צעקה עליו שיש לה שלושה בנים בעזה. (כאילו - מה זה אמור לעניין אותו).

איך הגענו לתהליך כזה של דה-הומניזציה של הצד השני, על קשישיו, נשיו וטפיו...?

 

 

 

האשד הזו לא צעקה על הד"ר. היא צעקה על התקשורת שנתנה לו במה ובצדק .


זכותו של הד"ר להביע את סבלו . הסבל שהוא עובר הוא קשה מנשוא ומזכיר את איוב. יחד עם זאת אין לתת בזמן מלחמה במה לאוייב. האם הד"ר הוא האוייב . לא באופן ישיר אבל כן באופן עקיף.

הד"ר הוא תושב עזה . עזה היא שטח אוטנומי שבחר להנהגתו קבוצה קיצונית שחרתה על דיגלה השמדתנו . אף אחד לא השתלט על עזה בכח. העם שם בחר בחירה דמוקרטית. אמנם בחירה בחמאס אינה מביעה בהכרח לגזר דין מוות מיידי לכל בוחר אבל מנגד - אל יתפלא אף אדם אם ימצא את עצמו מול קנה תותח ישראלי במידה והוא נתין של היישות החמאסית וכל אחד בעזה יודע את זה .

אני לא מאלה שטוענים שלערבים לא איכפת מילדיהם. אני לא חושב שיש עם שלא איכפת לו מילדיו. אבל מנגד - ילדי ישראל חשובים לי מאות מונים יותר מילדי היישות החמאסית.

מכאן שמובן לי שעל מנת שדם ישראלי לא ישפך - דם חמאסי חייב להישפך. והוא נשפך.

כעת שאלה : האם שפיכת דמן של שלושת הילדות הללו של בד"ר מנע שפיכות דמים של מישהו בישראל?

תשובה ללא עוררין: באופן הכי קטגורי התשובה חיובית. מותן של הבנות הוא חלק ממערכה שמנע ירי על ישובי הדרום. אותה פעולה שהרגה את הילדות היא לא פעלה חד פעמית שאירעה במלחמה. זו הייתה שיגרה של השבת ירי למקומות שמהם נורים טילים. על מנת שהבנות היו חיות היום היה צורך להגביל באופן מוחלט את כל הפעמים שבהם הושב ירי אל האוייב. מניעת הירי דווקא אל הבית של הבנות של הד"ר הוא חוכמה שבדיעבד בלבד על סמך זה שאנו יודעים מה התוצא של הירי הספציפי הזה.

לכן - הירי אל הבית ההוא היה חלק מהלחימה ולא ניתן היה למנעו אלא אם בכלל לא היו יורים או בכלל לא היו מפעילים את הצבא ואתץ זה לא היינו ניכולים להרשות לעצמנו. נמעבר לזה - יש גם תאונות. אם כוחותינו ירו והרגו בכוחותינו אז למה לא סביר להניח שקורות תאונות שהנפגעים בהם הם ילדות פלסטיניות. האם ילדות פלסטיניות הן יותר חשובות מחיילי צה"ל? הרי נזהרים בחיי החיילים ועדיין מתו לנו חיילים אז למה לחשוב שלא יתכנו טעויות עם האולוסיה המקומית?

 

 

בנית לך טיעון מסויים ומה שלא אומר לא ישכנע כהוא זה.

מספר הערות ברשותך.

1. ברור שהחמאס השתמש באוכלוסיה האזרחית. ברור שהאויב שלנו לא שה תמים. (האויב - החמאס. לא  האוכלוסיה האזרחית שאין לך שמץ של מידע איזה חלקים ממנה בחרו בחמאס.)

2. למיטב הבנתי דר אבו-אל עייש היה פעיל שלום, ובתו הבכורה שנהרגה היתה אף היא פעילת שלום.

3. התקשורת לא השכילה להביא בפנינו מידע אודות אלה הפועלים למען דו קיום ואת קולותיהם של שוחרי השלום.

4. דומני כי אנחנו מדינה "חופשית" ודמוקרטית, לכן רצוי שנשמע את קולו של הקורבנות מן הצד השני, אולי דווקא הקולות יסייעו לנו לגעת בכאב של האחר. אולי זאת תהיה התחלה של דרך לפיוס.  

צטט: guitarwoman 2009-01-18 15:07:26

תודה, יזהר, על הדברים. אני עדיין מנסה להבין היכן נעלמה החמלה שאנו כל כך מתגאים בה, מנסה לקלוט למה האמפטיה שלנו נעצרת במחסום מעבר ארז.

איך האישה הזאת, שפגשה את ד"ר אבו-עייש בתל השומר עוד צעקה עליו שיש לה שלושה בנים בעזה. (כאילו - מה זה אמור לעניין אותו).

איך הגענו לתהליך כזה של דה-הומניזציה של הצד השני, על קשישיו, נשיו וטפיו...?

 

האשד הזו לא צעקה על הד"ר. היא צעקה על התקשורת שנתנה לו במה ובצדק .


זכותו של הד"ר להביע את סבלו . הסבל שהוא עובר הוא קשה מנשוא ומזכיר את איוב. יחד עם זאת אין לתת בזמן מלחמה במה לאוייב. האם הד"ר הוא האוייב . לא באופן ישיר אבל כן באופן עקיף.

הד"ר הוא תושב עזה . עזה היא שטח אוטנומי שבחר להנהגתו קבוצה קיצונית שחרתה על דיגלה השמדתנו . אף אחד לא השתלט על עזה בכח. העם שם בחר בחירה דמוקרטית. אמנם בחירה בחמאס אינה מביעה בהכרח לגזר דין מוות מיידי לכל בוחר אבל מנגד - אל יתפלא אף אדם אם ימצא את עצמו מול קנה תותח ישראלי במידה והוא נתין של היישות החמאסית וכל אחד בעזה יודע את זה .

אני לא מאלה שטוענים שלערבים לא איכפת מילדיהם. אני לא חושב שיש עם שלא איכפת לו מילדיו. אבל מנגד - ילדי ישראל חשובים לי מאות מונים יותר מילדי היישות החמאסית.

מכאן שמובן לי שעל מנת שדם ישראלי לא ישפך - דם חמאסי חייב להישפך. והוא נשפך.

כעת שאלה : האם שפיכת דמן של שלושת הילדות הללו של בד"ר מנע שפיכות דמים של מישהו בישראל?

תשובה ללא עוררין: באופן הכי קטגורי התשובה חיובית. מותן של הבנות הוא חלק ממערכה שמנע ירי על ישובי הדרום. אותה פעולה שהרגה את הילדות היא לא פעלה חד פעמית שאירעה במלחמה. זו הייתה שיגרה של השבת ירי למקומות שמהם נורים טילים. על מנת שהבנות היו חיות היום היה צורך להגביל באופן מוחלט את כל הפעמים שבהם הושב ירי אל האוייב. מניעת הירי דווקא אל הבית של הבנות של הד"ר הוא חוכמה שבדיעבד בלבד על סמך זה שאנו יודעים מה התוצא של הירי הספציפי הזה.

לכן - הירי אל הבית ההוא היה חלק מהלחימה ולא ניתן היה למנעו אלא אם בכלל לא היו יורים או בכלל לא היו מפעילים את הצבא ואתץ זה לא היינו ניכולים להרשות לעצמנו. נמעבר לזה - יש גם תאונות. אם כוחותינו ירו והרגו בכוחותינו אז למה לא סביר להניח שקורות תאונות שהנפגעים בהם הם ילדות פלסטיניות. האם ילדות פלסטיניות הן יותר חשובות מחיילי צה"ל? הרי נזהרים בחיי החיילים ועדיין מתו לנו חיילים אז למה לחשוב שלא יתכנו טעויות עם האולוסיה המקומית?
   

למה מכל האנשים הם דווקא נתנו לך במה ? הרי אתה לא מייצג את הרוב ואפילו לא מיעוט כי בישראל כולם למעט כמה קדושים עם חיוורון קבוע על הפנים ומנוי לסינמטק בתל אביב ,היו בעד המבצע .


אז אני מניח שגם לך יש מנוי בסינמטק אבל מאחר ויש יותר פדופילים בישראל מאשר אנשים שמתנגדים למלחמה האם זה מוצדק לדוגמא לשאול פדופיל מה דעתו על יחסים עם נערים צעירים על מנת להבין מה חושב הציבור על התופעה ?

בקיצור אדוני היקר - כשאתה מתאר את האירועים במילים שלך גם אתה מכניס את הדימויים שלך בפנים והעמדת הפנים הזאת של "אנחנו חוקרים את האירועם בכלים מתודולוגיים ואנחנו היחידים שעושים את זה עם כלים מתודולוגיים ...." והשמוש הזה במילה מתודולוגי כדי להראות איזה ריחוק ואי הבעת עמדה היא למעשה העמדת פנים.

רק ממספר הציטוטים והדיעות שאתה משמיע רואים שאתה בדיוק כמו התקשורת הישראלית - מוטה ובעל דיעות מוקדמות, רק מהצד השני. אז במה אתה בדיוק עדיף?

וחוץ מזה - תקשורת ישראלית לא צריכה להיות אובייקטיבית . היא צריכה לחשוב עוולות אבל לא להתנהד כאילו היא לא פטריוטית. פטריוטיות אינה תמיכה עיוורת אבל היא גם אינה עמדה של האו"ם . שלא לדבר על זה שגם האו"ם לא אובייקטיבי.

אני מבין שהפרנסה שלך תלויה בכמה אתה יוצא נגד ישראל ואני מבין שאתה מתפרנס מזה לא רע - אולי לא מליונר אבל יש לזה אזה ביקוש - אבל עם כל הכבוד גם עליך אפשר להעביר ביקורת.

יש מצב שתעשה פסקאות ולא שטיח כזה של מילים? הרגת אותי .

עיצה - אם אתה עושה פסקאות אבל זה עדיין עושה לך שטיח תשתמש במקום בENTER בצירוף מקשים

SHIF+ENTER

גם בלי להיות קרובה לקדירה העתונאית, חשה בדומה למה שתיארת; כ"כ אנושי.

תודה, יזהר, על הדברים. אני עדיין מנסה להבין היכן נעלמה החמלה שאנו כל כך מתגאים בה, מנסה לקלוט למה האמפטיה שלנו נעצרת במחסום מעבר ארז.

איך האישה הזאת, שפגשה את ד"ר אבו-עייש בתל השומר עוד צעקה עליו שיש לה שלושה בנים בעזה. (כאילו - מה זה אמור לעניין אותו).

איך הגענו לתהליך כזה של דה-הומניזציה של הצד השני, על קשישיו, נשיו וטפיו...?