אני זוכרת את הפעם הראשונה שהייתי אצלך בדירה.

זה היה כמו להיכנס לארמון של מלך שותק.

ארמון של יצירה אנושית.

ואתה- מלך אמיתי. ושותק.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנשקת לשפתותיי

זה היה כמו להרגיש את גן העדן חי, קיים, נושם ושותק.

נשיקה חסרת גבולות.

עונג שלא נגמר גם אחרי שיצאתי מן הארמון שלך.

אני זוכרת את הפעם השנייה שהגעתי לארמון.

כבר לא שתקת.

השמעת לי את רחשי ליבך.

נגעת בלב שהשתוקק לאהבה הזו.

נתת להבין שכן.

ושתקת.

נגעת וברחת.

גן העדן החל להיעלם מחיי.

העצבות הפכה ליומיומית.

הגעגוע הפך לכאב לילי.

לשתיקות שלך.

לפני חודש ראיתי אותך שוב.

מלך אמיתי ושותק.

ולצידך המלכה השנואה הזו.

אני זוכרת את הפעם הראשונה ששנאתי אותך.

שנאתי באהבה גדולה.

אהבתי בשנאה דוקרת.

תמיד תהיה שם.

במציאות שרציתי לעצמי.

בחלומות שרציתי להגשים.

נגעת באמת שלי.

נתת לי לחדור אליה.

חדרת גם אתה.

ושתקת.

לעולם.