מידי יום נהרגים במלחמה בעזה עשרות פלסטינים חפים מפשע
יתכן שהם באמת נפגעים בטעות ובחוסר ברירה, כפי שמדווח דובר צהל אבל ליתר ביטחון, כדי שהמוראל ישמר והציבור לא יפתח ייסורי מצפון- התקשורת הישראלית מגוסיית או מתנדבת בעצמה, לספק תמונות קשות רק מן הצד הישראלי ובכך הופכת את דיווחי החדשות לתשדירי תעמולה פרו-מלחמתיים.
השיטה לכך, היא לסקר את הנפגעים שלנו בתמונות תקריב, דבר שמאשפר הזדהות עם הנפגע:
 ואילו את הפגיעות אצלם בתמונות מרוחקות, דבר שלא ממש משפיע על הרגשות:
 שיטה זו (כמו גם הקריאה: "שקט-יורים") אמנם מסייעת מאוד לתומכי הלחימה, אך במשטר דמוקרטי, תפקידה של התקשורת הוא לדווח על המציאות, על מקסימום צדדיה ולא לתמוך או להתנגד למלחמות, בהתאם לעמדת הממשלה.
בערב שישי קרה דבר יוצא דופן- לא בעזה, אלא בתקשורת הישראלית, כשערוץ 10 שידר בשידור חי את זעקותיו של ד"ר אבו אל עייש, על מות בנותיו שנהרגו הרגע מאש צהל. אם ננתח את אירוע הירי עצמו, הרי שהוא די שיגרתי, (ועל כך יעידו יותר מ 400 ילדים שנהרגו עד כה) אלא שהפעם, התקשורת לא התעלמה מהטרגדיה (במחי אזכור קצר ותמונה מרוחקת), אלא סיקרה ממושכות את המקרה- דבר שהקשה מאוד על הציבור להשאר אדיש וכך הנפגעים הפלסטינים, לבשו לרגע צורה, קיבלו צלם אנוש- ממש כמו הנפגעים היהודים ולכן הודעתו של דובר צהל, לפיה גם במקרה זה "צהל השיב אש למקור הירי", נתקלה בפחות שלוות נפש- גם אם היא מדוייקת באלף אחוז
כלומר- הכרת המציאות הקשה מקרוב, גורמת ליותר דיווחים עליה וליותר ייסורי מצפון, דבר שעלול לפגוע בתמיכת הציבור בהמשך המלחמה וזו הסיבה האמיתית, או המרכזית יותר, של הצנזור הצבאי לאסור דיווחים מהשטח
זאת- ולא החשש מהדלפת סודות צבאיים
ובמילים אחרות: סיקור נפגעי "הצד השני" הוא האויב הגדול של המשך המלחמה ולכן נעשה מאמץ רב להסתיר אותם- גם בתקשורת שלנו, וגם בתקשורת שלהם ולכן מי שמסתיר יותר מידע הוא לא פטריוט גדול יותר, אלא פאשיסט גדול יותר. |