יכול להיות כאן גן עדן
כשרובנו המכריע נבין. נרצה. ונעשה שזה יקרה. אז הגן עדן הזה שכאן - יתגלה ככזה..
פוסטים פופולאריים
-
חטא ההתנשאות / עקיבא אלדר
9/1/09 | 529 צפיות
-
אנחנו נפרדות מסאווה..
12/8/11 | 614 צפיות
-
"... מי עוד יכול להביא לך..
20/2/09 | 605 צפיות
-
yes we are
14/2/10 | 392 צפיות
-
שלום און איזראל
21/4/09 | 446 צפיות
-
הדברים הקטנים וכף רגל ימין..
11/4/09 | 562 צפיות
פוסטים אחרונים
- אנחנו נפרדות מסאווה.. 12/8/11
- DOCTOR DOCTOR 16/7/11
- תשובה לצ'יט הטייס 28/4/10
- yes we are 14/2/10
- .... I say, - brother... please 24/6/09
- !!.... we are born in time... 24/6/09
שלא נאבד את התקוה
| זהו פוסט על תקווה. אסור לנו לאבד אותה. אסור שהמראות מסביב יעיבו עליה או ימעכו אותה.
הצילום כאן הוא של ארנק סרוג ורקום שהכינו עבורנו נערות מהכפר סוסייא שבדרום הר חברון לכבוד יום האישה. מצד אחד הן רקמו את דגל פלסטין ומצדו האחר את דגל ישראל. אלה אותן נערות אשר אחיהן הותקפו על ידי נערי הגבעות בדרך לבית ספרם.. מחוות שכאלו מרחיבות בלב את המקום של התקווה. גם מילים שמחליפים חברים ואחים לחלום - מרחיבים אותו מקום ומחזקים את ההולכים בדרך ליצירת מציאות אחרת מתוך זו הקיימת כאן.
והשיר הזה שכאן - עמכם הסליחה - הוא נכתב מזמן. בערבו של יום בו חזרתי ממסע לדרום הר חברון. הגענו לשם בשיירה עם שמיכות שאספנו עבור החברים הפלסטינאים שוכני המערות בהר. לקראת בואנו הכריז הצבא על האזור כעל שטח צבאי סגור על מנת למנוע את הגעתנו לשם. ישבנו על הכביש שעות ובסופו של דבר עברנו טיפסנו והגענו אל ההר. המילים נכתבו מתוך כאב ותוך התעקשות על התקווה.
שלכם באהבה ובתקווה, מיכל.
--------------------------------------------
בתוך כל זה
אמור נא לי מה היה לנו מה,
פריצת מחסומים אלה שבפנים אלה שרואים.
תקווה עבה. אכזבה. פקיחת העיניים, פעירת הלב, שער מוזהב גם לכניסת הכאב..
ופרוץ המהומות ותגובות הנגד ושכנגד. עליית מדרגה הסרת הכפפה
ומיקוד החיסול וחיסול המיקוד.
וכשחשבנו שגרוע מזה.? או אז הגענו לשיאים חדשים של זוועה. של איבה.
אטימות. שנאה.
אך ראה.. כיצד בתוך כל זה פרחים בשלל צבעים פורחים עדיין. כיצד בתוך כל זה שמש בוהקת צהובה נוצצת עדיין.
איך בתוך כל זה חיוך דק של תקווה פועם עדיין - בה אנו נעים; בתוך טיפות של תקווה עדיין.
איך בתוך כל זה אני ואתה מרחיבים את כתמי השלום הלוהטים בלבבות - קטנים ככל שיהיו הם הם אלה שיביאו אותו.
|
תגובות אחרונות
-
שלוימ'ה (חוני)
בתגובה על סיני. סאווה. לוקאס.
-
שלויימה (חוני)
בתגובה על אנחנו נפרדות מסאווה..
-
דניאל זיסקינד
בתגובה על טון-סאי, תאילנד
-
רונן מאיר
בתגובה על תשובה לצ'יט הטייס
-
עצרתי כאן לרגע
בתגובה על
-
צבע השרב
בתגובה על ...עכשיו..
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
האם נזיק למישהו? האם נזיק
למדינה כָּלשהי, לו נרטבנו, בִּמְרֻמָּז
ולו פעם אחת, בזרזיפי השמחה?
מחמוד דרוויש
יתכן וישראל לא עשתה כל מה שיכלה לעשות (תמיד אפשר למצוא משהו שלא נעשה כשורה).
העובדות שאני רואה שכל כסף שהוזרם עד היום לשטחים נבלע בכיסיהם של המנהיגים.
מדינות ערב , אירופה וארה"ב נמנעות להעביר כסף מחשש ברור שהוא יגיע למקום הלא נכון.
לחמאס זה שירת שני אינטרסים. מצד אחד כמובן מימון הטרור בעידוד איראן ומצד שני הגביר את השינאה לישראל והעלה את האמונה בחמאס ובקוראן
הסיכוי היחידי של הפלשתינאים שלהם זה מנהיגות אחרת , גם הפתח וגם החמאס חמסו את ממונם של הפלשתינאים .
אני חייב לחלוק על דעתו של איציק,
אמנם נכון שישראל נסוגה מעזה,
אבל לא נתנו לעזתים אפשרות לחיות את חייהם,
הם סגורים במכלאה...
ללא נמל תעופה ,נמל ים,ללא מטבע משלהם,
אז מעבר לטריטוריה גיאוגרפית, הם עדיין חווים כיבוש.
השינוי גישה התחיל ביציאה מעזה. במתן אפשרות לעם הפלשתינאי לנהל את עצמו.
ישראל הגיעה למסקנה בריאה שאם השלום לא מגיע א נביא לפחות את השקט.
מדובר באיבה של כמה דורות , הצעדים לפתרון מלא יקחו זמן ובינתיים נראה שאנחנו רוקדים איתם צעד קדימה שניים אחורה.
האם נעשה הכל לשם כך אני לא בטוח. הטעות שלנו היא העלנו את החמאס ועכשיו הפיתרון הוא להוריד אותם ולא במאבק מזויין אלא בכך שהעם הפלשתינאי יבין שאין טעם במלחמה.
אנחנו אחראים לגרום להם להבנה הזאת. אחרי המבצע הזה לעניות דעתי ישראל חייבת להראות לעם הפלשתינאי (לא לחמאס או לפת"ח) שאנו רוצים בטובתם
אבל ... כנראה ביבי יעלה לשילטון והוא ירצה להראות לכולם שיש לו יותר גדול מאשר לאולמרט
מישהו הזכיר לי היום בלי כוונה את הנאום של דויד גרוסמן בככר רבין בנובמבר 2006 . היה זה אחרי המלחמה בה נהרג בנו .. הוא דיבר על העיקר. פשוט, זך ומדויק. הוא אמר:
".. כבר למעלה מ-100 שנה אנחנו חיים במאבק. אנו אזרחי הסכסוך הזה נולדנו לתוך מלחמה וחונכנו אליה, ובמובן מסוים גם תוכנתנו לה. אולי משום כך אנחנו לפעמים חושבים שהטירוף הזה שבו אנחנו חיים כבר 100 שנה הוא הדבר האמיתי, היחיד. הוא החיים היחידים שנועדו לנו, ושאין לנו אפשרות או אולי אפילו זכות לשאוף לחיים אחרים. על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות ולנצח תאכל חרב. אולי זה ההסבר לאדישות שבה אנחנו משלימים עם החידלון הגמור של תהליך השלום, חידלון שנמשך כבר שנים וגובה עוד ועוד קורבנות...
"... פנה אל הפלסטינים, מר אולמרט, פנה אליהם מעבר לראשו של החמאס, פנה אל המתונים שבהם, אלה שמתנגדים כמוך וכמוני לחמאס ולדרכו. פנה אל העם הפלסטיני, דבר אל הצער והפצע העמוקים שלהם, הכר בסבלם המתמשך, שום דבר לא יגרע בכך ממך וגם לא בעמדתה של ישראל במשא ומתן עתידי.
רק הלבבות יפתחו מעט זה לזה ולהיפתחות הזו יש כוח עצום. כוח של איתן טבע יש לחמלה אנושית פשוטה - דווקא במצב כזה של קיפאון ואיבה. פעם אחת הבט בהם לא דרך כוונת הרובה ולא דרך מחסום סגור. אתה תראה שם עם מעונה לא פחות מאיתנו, עם מדוכא וכבוש וחסר תקווה.
ודאי שגם הפלסטינים אשמים במבוי הסתום. ודאי שגם להם חלק נכבד בכישלון תהליך השלום. אבל הבט בהם לרגע במבט אחר, לא רק בקיצונים שבתוכם, לא רק באלה שיש להם ברית אינטרסים עם הקיצונים שלנו. הבט ברובו המכריע של העם האומלל הזה, שגורלנו קשור בגורלו אם נרצה בכך ואם לאו. ... "
הוציא לי את המילים מהפה כמן אז גם עכשיו.
"... כשהם יפסיקו. כשהם יבינו. כשהם יקומו ויושיטו. "
ובכן מה. לחכות שהם יעשו משהו עם עצמם או להתחיל לעשות משהו אחר קצת.
כשנבין. כשנבין שהגענו למצב הזה בעצמינו בגללנו ובזכותינו והמון באחריותנו. כשנפנים שאנחנו צריכים לשנות משהו בתפיסה. לקחת את השליטה על גורלנו ולקחת את הכוח לשנות גם .. כשנפנים שיצרנו את המצב הזה בעצמינו (הם גם! בסדר, הם גם! הם אחראיים לשטויות שהם עושים גם. די עם הגן ילדים הזה כבר) .. להפנים שהרבה נלחמנו ופחות דיברנו. שפיספנו שהרבה פיספנו. כשנבין את זה אז יקרו כמה דברים חשובים שהאחד מהם הוא שנבין שאנחנו גם יכולים לשנות את זה. ונשתכנע לעשות יותר בכיוון החוצה מכאן. החוצה מהדפוס הזה של מלחמה.
מיכל
למדנו לשנוא את הפלשתינאים ללא הבדל , גם את שוחרי השלום שביניהם.
בתוך כל המאבק יש העדפה לקטלג ל הם ואנחנו והבן אדם הבודד אובד.
אנחנו במסלול איבה ואין מנהיגים שיהיו מספיק חכמים להסיט אותנו ממנו .
לעיתים נדמה שרק לא החמאס אלא גם המנהיגים שלנו לא מחפשים את הגשמת החלום
http://cafe.themarker.com/view.php?t=700958
שלמה יקר. לא כולם שבויים. ואלה שכן - לא לעולם חוסן העיוורון. אולי אני נאיבית אולי אני נגועה באופטימיות כרונית. אולי. אך אופטימיות היא זו המולידה מציאות שונה. לפעמים די במילה בזיקוק בניצוץ. פעם גם אני חשבתי לא חשבתי כמוני.
התשובות שלך מנומקות והגיוניות.
האם מישהו מקשיב?
כולם שבויים בהשקפת העולם שאימצו לעצמם...לכאן ולכאן.
תודה אלון. אך הבט, הנקודה היא שעלינו להסתכל על עצמנו תחילה. אכן יש לנו מזל. אנחנו העם החזק במשוואה, עם חופשי בארצנו עם חירויות שאין להם, עם משאבים שאין להם ועם עוצמה שאין כמותה. ובכן - המזל הזה מחייב. זה אומר שלנו יש את הפריבילגיה, את הכוח, את ההכרח ואת החובה לקחת אחריות ואומץ ולשנות.
אתה כותב "ביום שיהיה להם את האומץ לקום ולשנות - חיינו יהיו טובים יותר" .. איך מסתדר החלק הראשון של המשפט עם סופו ? אתה שם את גורלך, גורל ילדייך וגורל חברייך וילדיהם של חבריך בידיים של מישהו אחר.?. ועוד של מישהו חלש ומיואש..? אין שגיאה גדולה מזו. זה שגוי בכל רמה. גם ברמת האדם בחייו האישיים וגם ברמה של עם. מדוע אתה מחכה שהם יעשו את השינוי בתוכם. ? ואם הם עושים או לא עושים או כמה עושים או כמה יכולים לעשות - כיצד זה פוטר אותך?
חבריי הפלסטינאים חיים בחברה מעודדת אלימות? אולי. ויותר מכך, אולי הם חיים בחברה רמוסת זכויות בסיסיות ומיואשת.. אולי. ובאיזו חברה אתה חי.? כאן שָקט וטוב ונהגים בכביש מחליפים נשיקות..? הבט אלון, עלינו להניח כבר בצד את ההסתכלות הקורבנית הזו שלנו כאנשים וכעם. איזהוא גיבור. אמור לי. הכובש את יצרו או הכובש סתם. אנחנו צריכים כבר להניח בצד את השאלה מה עליהם לשנות ולבדוק את עצמנו תחילה. לחפש אצלנו מה ניתן וצריך לשנות. הבט בנו. אנו עם שחי על החרב זמן רב כל כך וכל הזמן ממלמל לעצמו שזה לא בידיים שלו. שזה מחוסר ברירה. ש'הם' קודם כל צריכים להשתנות. ובינתיים אנו מוסיפים עוד שמן למדורה. וכולנו אוכלים מן התבשל המר בסופו של יום. וגם מחר.
לקיחת אחריות היא צעד ראשון והכרחי אם רוצים לשנות משהו. בוא נתחיל בלשנות תחילה את דרך החשיבה. מחשבות דיבורים ומעשים יוצרים מציאות. נכון? ומה שחשבנו ואמרנו ועשינו עד עכשיו לא ממש עזר. נכון? אז בוא נעשה מהפך בחשיבה. בוא נחשוב כיצד אנחנו מרחיבים את כתמי השלום, את כתמי השכל הישר וכיצד אנחנו עושים פחות כדי להגדיל את האלימות הסבל הפער והשנאה. כיצד למשל אנחנו יכולים לתמוך במתונים שנותרו בעם שמולנו, בהגיוניים שבהם, ויש רבים רבים כמותם. אתה מדבר על האיש הקטן שרוצה לחיות בשקט ובשלווה. סע לפגוש אותו. הכר אותו. פגוש אדם אמיתי עם פנים ועיניים שצוחקות. אדם עם שם ועם אימא ואישה וילדה? פגוש אחד וזכור את שמו ואת שם אמו. הקשב לו ונסה להבין אותו. חזק אותו. זה ישתלם לך ולילדייך לחברייך ולילדיהם של חבריך ולנכדים של כולם.
תודה שלמה.
נראה לי הכי חשוב שנפנים את העובדה שכולנו חיים כאן על אותה אדמה וחולקים אותו "גורל" של לוחמה ושאנחנו - אנחנו במשמעות של כולנו, אנחנו ו"הם" - יצרנו את המצב הזה ואנחנו יכולים גם לשנותו. לאט לאט. לפעמים לאט מידי ולכן אסור לאבד את הרצון והאמונה ואת התקוה. צריך להתחיל בלהפנים את האמיתה שלא חשוב מי "התחיל" או מי "אשם" יותר בהגעה לסיטואציה המזעזעת העכשווית. השאלה הרלוונטית והיוצרת ערך היחידה היא איך יוצרים משהו חדש. משהו אחר מתוך זה הקיים. להפסיק להיות קורבנות של ה"גורל " הזה ולקחת אותו בידיים.
האיש הקטן רוצה לחיות בשקט ושלוה
הבעיה היא המנהיגות
המנהיגות אשר שואבת את כוחה מליבוי השינאה ועידוד האלימות
אנשים אלימים ומופרעים יש בשני הצדדים
לנו יש מזל... אנו חיים בחברה שמקיאה את הקיצונים והאלימים (וזה כולל את נערי הגבעות)
אך חברייך הפלסטינים חיים בחברה שמעודדת אלימות.
גם הם אישית נגד, מחשש לחייהם לא יעזו להרים קול צעקה כנגד אחיהם הפלסטינים.
אנשים אילו סובלים, ובמיוחד אפשר לראות זאת בצורה בוטה במלחמה האחרונה.
ביום שיהיה להם את האומץ לקום ולשנות חיינו יהיו טובים יותר לכולנו!
כל הכבוד לקול שפוי.
מהטמה גנדי אמר
"מרוב עין תחת עין - העולם נעשה עיוור"....
כוכב גדול.
שלמה