| זהו פוסט על תקווה. אסור לנו לאבד אותה. אסור שהמראות מסביב יעיבו עליה או ימעכו אותה.
הצילום כאן הוא של ארנק סרוג ורקום שהכינו עבורנו נערות מהכפר סוסייא שבדרום הר חברון לכבוד יום האישה. מצד אחד הן רקמו את דגל פלסטין ומצדו האחר את דגל ישראל. אלה אותן נערות אשר אחיהן הותקפו על ידי נערי הגבעות בדרך לבית ספרם.. מחוות שכאלו מרחיבות בלב את המקום של התקווה. גם מילים שמחליפים חברים ואחים לחלום - מרחיבים אותו מקום ומחזקים את ההולכים בדרך ליצירת מציאות אחרת מתוך זו הקיימת כאן.
והשיר הזה שכאן - עמכם הסליחה - הוא נכתב מזמן. בערבו של יום בו חזרתי ממסע לדרום הר חברון. הגענו לשם בשיירה עם שמיכות שאספנו עבור החברים הפלסטינאים שוכני המערות בהר. לקראת בואנו הכריז הצבא על האזור כעל שטח צבאי סגור על מנת למנוע את הגעתנו לשם. ישבנו על הכביש שעות ובסופו של דבר עברנו טיפסנו והגענו אל ההר. המילים נכתבו מתוך כאב ותוך התעקשות על התקווה.
שלכם באהבה ובתקווה, מיכל.
--------------------------------------------
בתוך כל זה
אמור נא לי מה היה לנו מה,
פריצת מחסומים אלה שבפנים אלה שרואים.
תקווה עבה. אכזבה. פקיחת העיניים, פעירת הלב, שער מוזהב גם לכניסת הכאב..
ופרוץ המהומות ותגובות הנגד ושכנגד. עליית מדרגה הסרת הכפפה
ומיקוד החיסול וחיסול המיקוד.
וכשחשבנו שגרוע מזה.? או אז הגענו לשיאים חדשים של זוועה. של איבה.
אטימות. שנאה.
אך ראה.. כיצד בתוך כל זה פרחים בשלל צבעים פורחים עדיין. כיצד בתוך כל זה שמש בוהקת צהובה נוצצת עדיין.
איך בתוך כל זה חיוך דק של תקווה פועם עדיין - בה אנו נעים; בתוך טיפות של תקווה עדיין.
איך בתוך כל זה אני ואתה מרחיבים את כתמי השלום הלוהטים בלבבות - קטנים ככל שיהיו הם הם אלה שיביאו אותו.
|