מטלטלת בין צחוק ותמיהה,

נעה בין חיוך וכמיהה,

מנסה ליצור חומר מתוך הרגש,

שאוכל לאחוז בידי ולקמט,

שאוכל להרגיש שזה חי ולא מת.

לכל דבר נותנת שם ואחר כך משחררת,

כל דבר חשה ואז מתעלמת,

חיה מבחוץ ומפנים

מדלגת בין תובנותי לתובנותם של אחרים.

והנה אני, אישה,

בשמלה לבנה בשדה כלניות,

סופגת את כל הצבעים והריחות

ומתמלאת בתשוקה,

כן, תשוקה ולא כמיהה עצובה,

תשוקה אדומה שאוכל לאחוז בידי ולקמט

שאוכל לצעוק את תאוותי ולמשש

שליבי יידע את תבונתו

מעצם קיומו הנאהב,

כל העת.