אתמול נסעתי בכביש. מאחורי, בראי, הפציע ג'יפ שחור-מראה. כמובן שפיניתי לו את המסלול. הוא המשיך ודהר קדימה.

ואז זה היכה בי.

המבצע, המלחמה, המערכה, תבחרו, נוהלה כמו שאנחנו נוהגים. כמו שאתם נוהגים, בארבע על ארבע המכוער שלכם.

בכוח, באלימות, בבכיינות, בחוסר התחשבות, באטימות לב, בלא מעט רוע צרוף.

שלא תטעו, אני מתעב את חמאס ואת מה שהוא מייצג.

מדובר בכנופיית עבריינים, המאפיה של עזה, שבדומה למאפיה מסיציליה שיחדה את התושבים, פיתוי משולב באיומים, כוח צבאי שמגיע מאיראן מלווה בכסף אזרחי שמגיע מאיראן, כדי להשתלט ולכבוש את השלטון מידי הפתח, המושחת אך הרופס.

אין בליבי טיפת רחמים על "לוחמיו" המהוללים, שהשתמשו, בלי נקיפות מצפון, באזרחים.

שאחזו בילדים כדי שיסוככו עליהם.

שלא שלחו את בני משפחותיהם למקום בטוח יותר, למרות שידעו כי הם מסכנים את חייהם (ואני אפילו לא טורח להזכיר את בכיר החמאס המופרע ששיגר את בנו לפיגוע התאבדות).

ושהתחבאו, בפחדנותם, במחילות, במנהרות ובבונקר מתחת לבית החולים שיפא.

אני מדבר עלינו.

אנחנו שניצחנו במלחמה את האויב הלא נכון.

שהבסנו, כתשנו, פוצצנו, קרענו לגזרים - את האזרחים.

שהצמחנו דור חדש של שנאה, חוסר תקווה, יאוש ומשטמה.

שהזרמנו דלק לתוך מנועי המלחמה הבאה.

שהרגנו מאות ילדים. הרסנו אלפי בתים. דרסנו אזרחים. השחתנו ספרי קוראן. ריססנו כתובות.

זה לא "טוהר הנשק" (מושג מעוות בפני עצמו) - זו השחתה מוסרית.

ומי שמושחת מוסרית, ישלם את המחיר.

גם אני מושחת מוסרית.

בתוך כל התופת גם אני רציתי להיכנס בהם, לרצוח אותם, לחבוט ולטלטל, לגרוס ולמעוך.

גם אני אטמתי את אוזניי לזעקות.

גם אני לגלגתי על "השמאלנים" שמדקלמים את השורות הנבובות שלהם (גם פה בקפה) - אותו טקסט מיושן ולא רלוונטי.

גם אני חושק בארבע על ארבע.

אין לי תשובות לכל השאלות.

אין לי מושג ירוק מה צריך לעשות.

ובעיקר אין לי כוח לשמוע את הקלישאה הרדודה שקוראת לעצמה ציפי לבני. זה יותר מדי אפילו בשבילי.

תורידו אותה כבר מהשידור, לכל הרוחות!

אולי כמו חיינו כאן - לפוסט הזה אין התחלה, אין אמצע, אין סוף.

יש רק שאלות.

בלי מנהיג שייתן להן תשובה מנומקת, הגיונית, עם אסטרטגיה מובנית.

בלי מנהיג שיהיה אמיץ דיו להישיר מבט למצלמה ולומר לנו את האמת.

בלי מנהיג שלא רק ידבר - אלא גם יעשה.

יעשה שלום.