אימון רגשי
את גישת 'האימון הרגשי' לא המצאתי, אלא פיתחתי מתוך התנסות אישית בהתמודדות עם טראומה ומתוך האמונה ביכולת האינסופית של כל אחד מאתנו ליצור ולצמוח.
כמטפל בנפש, למדתי שלמעשה אין 'טיפול נפשי', אבל שיש צורך עצום בפיתוח ובשיקום המיומנויות הרגשיות שלנו. 'האימון הרגשי' הוא כלי יעיל ביותר לשיפור המיומנויות הרגשיות, והוא אינו 'טיפול' אלא דרך חיים.
האימון הרגשי אינו 'העבודה' שלי, אלא החזון שלי. אני מאמין שהוא הכלי היעיל ביותר לניהול חיים טובים, יחסים טובים עם אחרים וקשר יעיל עם המציאות. בכפר הקטן שאליו עברנו, בבולגריה, אני כותב ספרים בנושא זה, וגם מקיים סדנאות ומפגשים מרוכזים למטפלים, לזוגות, להורים, ועוד.
בבלוג הזה אשתף אתכם בשימוש היומיומי באימון הרגשי.
פוסטים אחרונים
- 50% הנחה לשבוע הספר 7/6/16
- הנסיך הקטן 15/9/14
- תאגידי הטראומה 9/5/14
- אשליית הדמוקרטיה 22/3/14
- גשר: אמפתיה, אנוכיות וטבע האדם 18/3/14
- חידה ספרותית מס' 2 13/11/13
פרחי הדם
 בחודשים האחרונים לא קראתי עתונים, ולא הקשבתי לרדיו, והתמכרתי לשקט של הכפר הקטן בו אני גר בבולגריה, למרחבים הירוקים, למראה השכנה היוצאת בבוקר למרעה עם שלוש עזים וחוזרת אחר-הצהריים ולקצב האטי בו מתנהלים הדברים. לראשונה מזה שנים רבות הרפיתי מן החרדה הגדולה שניהלה את חיי מאז פגע בי הלם-קרב במלחמת יום-הכיפורים. לפי כשלושה שבועות באתי לחופשה בישראל, ולאט לאט חדרו קולות המלחמה המוכרים לי ושבו והציפו אותי. שוב התחלתי להאזין למהדורות החדשות ברדיו, ולעקוב אחרי ההתרחשויות באינטרנט, עד שמלאה המכסה, ואני מרגיש את הדם מציף את דפנות גופי ומשתק אותי. במשך כל היום שבתי ושמעתי את קולה הרחוק של יונה וולך, כשהיא קוראת בקול את שיריה, ושמעתי את השריקה, ואת פרחי הדם המטיפים דם. היום, במרחק של עשרים שנה לאחר מותה, קל לי יותר להבין את החרדה הגדולה שליוותה את יונה. זו היתה חרדה שהחלה בטראומת ילדות, ואשר ערערה את בטחונה בעולם הסובב אותה. הכתיבה אפשרה לה להתמודד עם החרדה ולשלוט בה באמצעות המלים והדימויים. תמונת הילד הקטן מתחת לשמים נוטפי הדם מזכירה לי את מלותיו של ביאליק: "נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן", אבל יונה לא קראה את שירי ביאליק, והילד הקטן היה היא עצמה, מבוהלת מן ההמון העצום שבא לאסוף את הדם (אולי את דמו של אביה שמת בילדותה במלחמה). באמצעות השירה היא יוצרת עולם אחר, סגור ובטוח, המגן עליה: גביע זהב ענק מקושט בעלים ופרחים, "להראות שמלאה המיכסה." רק כשחוזרים וקוראים את הכותרת לשיר הזה, `ארוס`, אפשר לחשוב גם על הדימויים המיניים שיש בו. גם השימוש הבוטה במיניות, ובמיוחד בסדרת השירים "כשתבוא לשכב אתי...", שימש את יונה כהסוואה לכך שלמעשה נותרה ילדה קטנה ומפוחדת. בשירים היא הסוותה את עצמה בדימויים מיניים, בדיוק כפי שעשתה כשיצאה מביתה, לבושה במכנסי עור צמודים ונעלי עקב ומאופרת בכבדות. אבל בתוך ביתה תמיד שבה להיות הילדה הקטנה, לבושה בטי-שירט ומכנסיים קצרים. כשסיפרתי לה פעם כמה כעסה עליה זלדה על השימוש הפורנוגרפי בתפילין בשירה הידוע, היא הופתעה משום שלא התכוונה להיות פרובוקטיבית אלא מצחיקה. עכשיו אני נושם לרווחה. החרדה שעוררה בי המלחמה הובילה אותי, אסוציאטיבית, אל השיר המיוחד של יונה, והשיר הרחיק אותי מן החרדה ומן המלחמה אל מקומות אחרים, אל המפגשים עם יונה ואל אפשרויות להתמודד עם המיכסה שמלאה (במחשבותי אני עדיין הופך בשאלה מדוע הפכה יונה את הצירוף "מלאה הסאה" לצירוף חדש: "מלאה המיכסה"). אתם מוזמנים להצטרף לרשימת המנויים של 'פיוט', ולקבל מדי שבוע בדואר האלקטרוני את השיר השבועי: |
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
דרור היקר, לצערי גם בילדות המכסה של הפחדים ממלחמות עברה את הגבול.
אין לי יכולת להזכר במצב אחר. כבר במלחמת ששת הימים כילדה, פחדתי.
ויחד עם זאת השמש זורחת ברגעי חסד.
שירתה של יונה וולך מאוד השפיע גם עלי.
תודה.
אני קוראת אותך בעיניים עצומות...כל מה שאתה מביא...כאילו...היית צריך להביא...
אתה אמן אמיתי.
גם אני
היי דרור,
מכירה היטב את שירתה של וולך ואת הביוגרפיה שכתב סרנה.
מאחר שהתיזה שלי עסקה ב"ארוס בשירת משוררות עבריות" הייתה אמורה וולך להכלל בעבודתי. לבסוף יעצו לי לצמצם את היקף העבודה, והוחלט להשאירה לדוקטורט.
לצערי, בשל סיבות אישיות, לא כתבתי את הדוקטורט, אך וולך תמיד מוזכרת אצלי בהרצאות או בכתיבה.
השיר שהבאת רווי בדם ו'קשה לעיכול'.
וכל כך חריג בו גביע הזהב...
אגב, צבע הזהב והצבע האדום - שניהם מבחינה סימבולית מציינים ארוטיקה בשירה ובסיפורת.
מקווה שהשקט שחוזר יקל על כולנו.
בברכה
אילת
ואנו המדממים ומתאווים למעבר הדימדומים
לא מבינים ואין מבחינים ויש אין סוף תסמינים
ועל מזבח האהבה שאיננה ננוע וננוד
קצרי רוח ואפס סבלנות, מי חווה זאת?
אלף פתרונות לרבבות ,תואנות ומענות
עד שניחשב כמתחזים בין יושבי הגדר,
ואוכלי החינם המוצצים את לשדי החברה
מי יתנני לחוות ולנוע לשוח ,לדבר ולדברר
להירגע ולהיאנח ככל האדם
מכיר חלק משיריה של וולך, לא את כולם.
הביוגרפיה שלה די מוכרת לי. לדעתי, משוררת חשובה,
ומה חבל ששירת חייה נדמה טרם זמנה.
השיר הזה, לדעתי אינו הטוב מבין שיריה, על אף ביטויו החזק, ויונה אהבה שירים "חזקים".
השיר מוכיח שגם מתוך הכאב ניתן למצוא יופי.
תודה, דרור, שהבאת.
מוזמן לבקר גם בבלוג שלי.
אני אשמח לקרוא את המאמר שכתבת.
תודה, אפי,
נשלווה הפנימית היא, בדרך-כלל, פנימית, ורק במקומות קיצוניים במיוחד, כמו ישראל, היא יכולה להתערער.
השקט הבולגרי באמת נעים במיוחד. נעים לחיות במדינה שאין לה צבא, ותרבותה סובלנית. בולגריה מציעה אופציה שהיתה יכולה להתקיים גם בישראל. גם הם מוקפים במדינות רבות ותרבויות רבות, שדיכאו אותם בעבר, ולמרות זאת אין להם שנאה לאחרים, והם משלבים את כל התרבויות בתרבות שלהם, מבלי לחשוש מ'התבוללות'.
יום נעים (למה לא הגעת למפגש בראש-פינה?),
דרור
היי איריס,
יגאל סרנה פרסם ביוגרפיה של יונה וולך, ושם תוכלי למצוא את קורות-חייה, כפי שנראו מבחוץ. למעשה, היא היתה אשה-ילדה שכל חייה עברו בצלה של טראומת ילדות, והשירה שמשה לה כ'מקום בטוח' שהגן עליה מפני עולם אלים ולא מובן.
לפני שנה או שנתיים כתבתי עליה מאמר במוסף לספרות של 'ידיעות אחרונות', ואם תרצי, אצרף אותו לבלוג שלי.
להתראות,
דרור
מעניין מאד איך היתה יונה וולך כותבת היום.....
שמחה שמצאת חלקת אלוהים שקטה
להשיב בה את השלווה הפנימית,
ולהתרחק מכל ההמולה והטראומות שמקומנו מייצר.
תהנה מהשקט,
לעולם אין לדעת מתי הוא נגמר.
גם לא בבולגריה...
אני כ"כ אוהבת את שירייה של וולך. והשיר שבחרת מתאים לימי הדם שלנו.
הוא חד ונוגע ולא מחפש מעקפים.
איזה כיף לך שהכרת את יונה, הייתי שמחה לשמוע עליה עוד. על איזו מין אישה היא הייתה.
איריס.
אור הירח,
קל מאוד לחולל פלאים, אם רק מצליחים לדמיין אותם.
אכן, יונה היתה חברה טובה שלי, וגם הוצאתי לאור את ספר שיריה האחרון, 'אור פרא'. לאחרונה הוצאתי לאור את השירים האחרונים שכתבה, ובהם גם שירים חדשים שמצאתי אצלי, בספר 'שירים אחרונים'.
להתראות,
דרור
דרור,
תודה שהבאת.
היי דרור, רואה שהתממשה התכנית לעבור לבולגריה. עדיין נראה פלא בעיני לעשות שינוי שכזה.
קראתי באיזה מקום שעבדת על או עם יונה ושיריה. אהבתי את הניתוח שקראתי שם ותודה שהבאת את השיר לכאן.
בגלל שזה כל כך פשוט אין סיכוי שזה יתפשט יותר מדי מהר - אנשים ברובם מצפים לתהליכים ממושכים לצורכי שיפור.
הטיפול איננו מחליף טיפול נפשי אלא משחרר את ההפרעה עצמה, לוקח זמן לתאי המוח לחזור ולתפקד בהרמוניה.
העובדה שלא יתכן שדבר כל כך קל (כמו שמשרברבים סתימה מצינור אמבטיה) הוא המונע מהטיפול הזה שיתפוס תאוצה רבה מדי - עובדה שאני עוסקת בזה משנת 1994 בהצלחה ולא הגעתי לתפוסת שבוע מלאה [אני מטפלת מקסימום ב 3 אנשים ליום, בימי חול א'-ה']
אני מאמינה כי לסוג הטיפול שלך ושל אחרים יגיעו אנשים בהמוניהם וזה נכון לגביהם כי הם צרכים בכך.
היתה אצלי בטיפול זה אישה ששנתיים הלכה לטיפול נפשי שבועי בדיכאון.
כשהגיעה לטיפול השלישי היא אמרה שאיננה יודעת מה לעשות עם השמחה שלה ושל האיש שלה - היא היתה זקוקה לתשומת הלב ולהרגלים של תקופת הדיכאון.
למרות שהמשיכה בטיפול הנפשי כי היתה זקוקה למפגשים אלו השמחה שהתחילה לצמוח בה הפריעה לה, וגם זה שקבלה פחות תשומת לב בגלל שמצבה השתפר...
אתה ודאי מודע לצרכים אלו אצל מטופליך.
שלום אסטיה,
הלוואי והחיים היו כה פשוטים. אני עצמי מטפל בטראומה ובהלומי-קרב, ופיתחתי לשם כך את גישת 'האימון הרגשי', שאמנם אינה מחוללת פלאים כמו השיטה שלך, אבל יעילה מאוד לחיים טובים.
אני מאחל לך הצלחה רבה. רוב הבעיות הנפשיות מקורן בטראומה, ואם תצליחי להוכיח את שיטתך לא יהיה עוד צורך בטיפול נפשי.
להתראות,
דרור
אני מעדיף את "פרחי דם" של הקיור
שלום לך
כאשר עוברים טראומה נוצרת הפרעה של חשמל סטטי, הולוגרמה אלקטרו-מגנטית עם זיכרון הטראומה,
ההולוגרמה הזאת מקרינה את השפעות האירוע שוב ושוב.
בעבודתי האנרגטית לשיחרור המקור לאירועיםם לא טובים בחיי אדם אני משרברבת את ההפרעות האלו הנגרמות על ידי אירועים שונים בחיים.
אתה מוזמן להיכנס לאתר שלי ולרוא על העניין הזה, אם ברצונך בהקלה מהמועקה הזאת אתה מוזמן להגיע לטיפול - על פי רוב טיפול אחד אמור להספיק [כשאין הרבה טראומות וניתן לשחרר את הספציפית]
במפגש אחד אני משחררת בממוצע 50 הפרעות מסוגים שונים.
האתר המקצועי שלי: האורה סומא בישראל
htp://ww.moreno-stone.co.il/aaurasoma