למרות שישראל נמצאת במלחמה עם הפלסטינים, חשוב למנהיגים שלנו לומר בפרהסייה שאנחנו לוחמים נגד החמאס אבל לא נגד העם הפלסטיני כולו. האמת כמובן הפוכה. הפלסטינים בחרו בבחירות חופשיות בחמאס (גם בגדה המערבית) ולכן אלו הנציגים הרשמיים של העם כולו ואם יורים עלינו מהצד השני של הגבול, משמע שהעם הפלסטיני הכריז עלינו מלחמה.

ישראל הרשמית והמדיה החליטו להצטרף למלחמה הזו בעוד דרך מטורפת, אנחנו משתמשים במושגים מוסלמיים וערביים בשיח הציבורי שלנו: אינתיפאדה, הודנה, תהדייה, נאכבה ועוד. אלו מושגים שמוחדרים לליבנו מבלי משים והופכים אותנו לאמפטיים לשיח הפלסטיני. 

הערביים עשו פרעות ביהודים ואנחנו מוכנים לקרוא לכך התקוממות (אינתיפאדה). הערבים לוחמים בנו ואנחנו מוכנים להסכים לטרמינולוגיה של הפסקת אש (הודנה) שכאשר מוחמד עשה אותה עם השבטים עובדי האלילים היא הסתיימה בטבח המוני.

אבל, הכי חמור הוא שיש יהודים שמוכנים לדון בתוצאות הנאכבה (אסון). לשיטתם של הפלסטינים אנחנו היהודים אשמים שבשנת 1948 לא הסכמנו שהם ישחטו אותנו ויותר חמור מכך (מבחינתם) הוא שניצחנו אותם וחלקם החליטו לברוח מבתיהם. לא פגענו בערבים שנותרו בחיפה, ביפו וברמלה, לא פגענו בתושבי המשולש אבל למרות הכול אנחנו אשמים בתוצאות המלחמה שהם כפו עלינו.

לכן, אני טוען: אנחנו הגענו לכאן מסיבות שונות ונותרנו כאן רק מכיוון שאנחנו חזקים יותר ובעיקר חכמים יותר. ביום שניחלש או שנתפורר ברמה הלאומית (היהודית) הם ישחטו אותנו ויפזרו אותנו בכל העולם לעוד 2,000 שנים.

עם ישראל חי.