הפוסט האחרון שכתבתי "הזכות לחלום..." השאיר אותי בסערת רגשות ומחשבות,

הרגשתי שאני נוגעת, לא נוגעת.

מתקרבת מתרחקת ממה שיכול לקדם אותי עוד צעד קדימה.

ההבנה שיש משהו שאני לא רואה ועדיין עוצר אותי, כבר היתה לי בתודעה,

רק לא היה ברור לי מה הוא הדבר.

משפט אחד מהשיר חלומות של אחרים התנגן לי כל הזמן בראש:

איך יכול להיות שמי שיודעת ללוות אנשים

בהגשמת חלומותיהם,

תקועה בהגשמת חלומותיה...

כאילו נשכחו כל חלומתי שהגשמתי אל מול החלום שמניע אותי קדימה -

תמונת האושר.

באחד הימים השבוע פתאום עברה בי התרגשות של תגלית,

אתם בטח יודעים על מה אני מדברת, על ההרגשה הזאת שהנה קורה משהו חשוב, נופלת תובנה שלא היתה קודם, מרגשת כזאת שאחריה ייפלו עוד אסימונים.

ההרגשה היתה שיש קשר בין ההחלטה שעשיתי באוגוסט, שאני עושה הפסקה בעבודתי כמאמנת (זמני עד הודעה חדשה), אלא רק מלווה חברים בתהליכים שלהם, לבין הדבר הזה שעוצר אותי מלהתמסר לאהבה עד הסוף.

נשארתי עם ההרגשה וההתרגשות, ניסיתי להבין מה המשמעות שלה.

תמיר פלג , חבר טוב, צחק איתי (באהבה), בזמנו, אמר שהוא צריך לאמן אותי בלקחת כסף הרגשתי שזה לא משם.

את האמת לומר, לא הבנתי את עצמי, חשבתי שנכנס בי הפחד,

שירד הבטחון,

חשבתי שאולי זאת ירידה לצורך עלייה, או של חוסר רצון להתחייב.

חשבתי שזה ממקום של פינוק ואולי לראשונה בחיי,

וויתרתי לעצמי, הרשתי לי להיות מפונקת, 

החלטתי שגם אם אני לא מבינה למה, אני הולכת עם מה שאני מרגישה.

השבוע הבנתי שזה חלק מהתהליך. 

המילה החסרה היא "אמון".

זאת המילה היחידה שמבדילה בין התהליכים שאני עוברת עם אחרים, לבין אלה שאני עוברת עם עצמי.

המפקחת שלי תמיד צוחקת עלי (גם באהבה), שאצלי כולם מדהימים וכולם חכמים וכולם יכולים. 

גם הילדים וגם הגננות וזה נכון,

כי אני מתחברת למקורות החוזקה שלהם ושם מעצימה.

יש לי אמון מלא ביכולת של אנשים וילדים להצליח להגשים פוטנציאל.

יתרה מכך, 

ברור לי לגמרי, שזה יקרה עבורם.

אני רואה את תמונת האושר שלהם הרבה לפניהם והולכת איתם יד ביד בדרך.

בתמונת האושר שלי,

אני מתקשה להאמין.

ובכל זאת,

המטרה כרגע היא למצוא את המילים החסרות, אלה שאני מביאה לתהליך הגשמת חלומות של אחרים ולהיות מסוגלת להשתמש בהן לטובת עצמי ואם המילה החסרה היא אמון אז...

מה הדבר שמונע ממני להאמין עד הסוף שאכן לי זה יקרה,

שאני ראוייה, 

שתמונת האושר תתגשם.

המקורות ל"למה אני מתקשה להאמין" כבר אינן רלוונטיות, המטרה היא קדימה,

אל עבר רכישת האמון הזה. אני יודעת שזה לוקח זמן,

שזה נרכש תוך כדי תנועה ותוך כדי הצלחות קטנות שנכנסות לתודעה.

אמרתי השבוע למישהי ברגע של אושר:

תסתכלי טוב טוב על מה שאת רואה עכשיו ותכניסי לתודעה,

כל האושר הזה הוא שלך.

אין מקום לייאוש,

יש מקום לסליחה על "נפילות"

כל אחד בקצב שלו וגם אני צריכה להיות סבלנית לעצמי,

דע מאין באת, מי אתה ולאן אתה הולך...

הקול הפנימי האותנטי כבר קיים,

כמו גם האומץ לשאול את השאלות, לנקות את חדרי הלב הנסתרים.

קיימת כבר האהבה העצמית,

זאת שמכילה, אוהבת, מפרגנת, מעצימה.

החברים המתאימים כבר פה,

אני אכבד את הקצב שלי, אנשום אותו,

אמשיך ללכת את המסע שלי,

וגם העולם יכבד.

ברור לי מאיפה באתי, ברור לי מי אני

וברור לי הכיוון אליו אני הולכת.

זה יקרה כי אני-אני וכי החלטתי.

זה יקרה כי אמצא את המילים החסרות

ואשלים אותן.

כתבתי פוסט מתוך הבילבול והמחשבות,

פוסט לא גמור,

הבית בשיפוצים וזה נפלא.

התחדשות של צנרת מקדמת אותי לקראת זרימה...