| אחרי 30 צחוקים הפסקתי אתמול לספור. זה קרה מתישהו בערב. לפעמים, לא כל כך משנה אם אנחנו צופים בקומדיות או סתם בכדורגל, עצם השהייה בחברת אדם מצחיק (במקרה זה בעלי), מעוררת אותנו לצחוק. צחוק הוא מדבק, לכן, סיבוב עצמנו באנשים שצוחקים יכול להגביר את הצ"ל שלנו. עצה זו טובה בייחוד לאנשים שנוטים לצחוק הרבה יותר בחברה מאשר לבד (חשבתי שאני לוא דוקא נופלת בקטגוריה הזו. ציחקוקי יום שישי בארוחות ערב של יאפים תל-אביביים יכולים לגרום לי למרה שחורה מתמשכת, מצד שני, ישנן נוכחויות שעושות לי את זה). בק ממליצה לשים לב מי הם האנשים שבחברתם אנחנו צוחקים יותר ולשמור את הטלפונים שלהם למקרי חירום. אחד האנשים שהצחיקו אותי הכי הרבה היא אמא שלי ז"ל. העברית שלה היתה חלשה מאוד גם אחרי 30 שנה בארץ והיא ידעה לנצל את זה. במבט לאחור נראה לי שהיא בכוונה לא למדה עברית היטב כי היא ידעה את פוטנציאל הצחוק שבשגיאות. אבל די ברור לי שחלק גדול מ"אמרות השפר" שלה היו מכוונות (וחוץ מזה היא היתה מצחיקה גם בהונגרית). זכורות לי כמה בודדות: "מה ל(ע)שות אמישראגז?" – עיוות של הפרסומת "מה הסוד? אמישרגז" "מה חיפשתי" – כינוי ל"מתי כספי". "טופיק טובישבט" – ברור, לא? "אדון ביצים השבור" – כינוי לסוכן שהיה מביא לקונדיטוריה שלה ביצים קצת פגומות בזול. "דונלביץ" – עיוות שמו של "נתן דונביץ". "גבינה ירוק" – גבינה 9% שהיתה מצויירת עליה פרה ירוקה. צריך לדמיין את זה במבטא הונגרי כבד. עד היום אחד מסוגי ההומור שהכי מצחיקים אותי הם טעויות לשון. אני לא יודעת אם זה נובע מהחשיפה המוקדמת שלי אליהן או שזה בכלל גנטי. |