גירושין, או פרידה נשארים חקוקים אצל זוגות רבים וזאת מן הטעם הפשוט, זוהי סופה של תקופה מחד ושל מעברים והסתגלויות מאידך. במקרים אחדים (ואפילו רבים) אותו אירוע מסומן כזמן מלחמה וחייהם של השניים בפרט ושל המשפחה בכלל הופכים לשדה קרב, ממש כך וזה, כמובן, משאיר אחריו חורבות והרס. אם כך, עבור אלה (הנלחמים) מעלים הגירושין אסוציאציות קשות ומכאובים רבים, שכן הגירושין כמעט תמיד אינם נעימים, אך עבור אלה הנשאבים לאותם מאבקים והכפשות תקופה זו מותירה צלקות רבות ומעצימה היא את אותן תחושות - את העצבות, ההחמצה, הדכדוך, הפחד, חווית הנטישה, את הכעס, הבדידות...וכד'.
הרגעים הקשים מערערים כל כך והשאלות אינן מרפות:
"מה יהיה איתי?" "מה יהיה איתו?" "איך אומרים לילדים?" "מה אומרים למשפחה?" "מה יהיה עם הרכוש?" "האם זהו צעד נכון?"
ומה לא?
ישנם עוד ועוד..מושגים ועוד תסריטים המסמלים את התפוררותה של היחידה הבסיסית של האדם – משפחתו הגרעינית - מושגים ותסריטים השמורים לאלה שהיו שם...יחד עם זאת, או למרות צלילי סיום צורמים (של אלה המקרים) ההתחלה אצל כולם דומה, אצל רובם תוצר של אהבה: כימיה בין שניים, משיכה, התקרבות, התאהבות, רצון ליחד, להמון ביחד, רצון לדבר, להיפגש, לגעת, לעשות.....אם כך, יחד מחליטים לבנות חיים, כן, אצל רבים מגיע הרגע, אותו זמן בו מחליטים להתמסד/ להינשא ותוך כך לקנות דירה, להביא ילדים והכול יפה , מה זה יפה? חיים מושלמים! שותפות ומעורבות, ללא דופי, כמעט ללא סייגים ועם כמה שפחות הערות ביניים, רומנטיקה צרופה.
אם כך, מה יש לחשוש?
אז משקיעים יחד, לטובת אותו גרעין, כמובן, לטובת חיי שיתוף ואהבה, אנרגיות רבות מופנות לשם.
והתחושות?
כמובן, מופלאות, לנצח יימשכו היחסים! כמובן, זה לא ייגמר לעולם ...לא ייגמר! ואז... קצת פחות נעים שם... וקצת פחות מרגש.. ופתאום, זה הרבה, אבל הרבה פחות זה.... ו...בעצם... אולי זה נגמר ... מי יודע? כי ...רק לפעמים... קצת רבים, לפעמים... ואז רבים יותר , הרבה יותר... ואז הפגמים והחולשות מתעצמים ואיתם גם מדד הכעסים ואז הוא מעצבן והיא שמנה והוא דפוק והיא כלבה.. ואז מחליטים להיפרד! אבל יש כבר שני ילדים...ורכוש ו..
מה עושים? היא: רוצה - עכשיו שיעוף! והוא: פחות – הוא רוצה אותה כמו בהתחלה, מקווה שתבין סוף, סוף שהיא טועה. והיא: נחושה ומרגישה קצת רעה וקצת אשמה, אבל מבינה שאין כל ברירה! והוא: ממשיך את אותה הצגה.. מקווה שתישבר ותחזור מהחלטתה. והיא: אין מצב, פשוט סגורה על עצמה.
והילדים?
ודאי כואבים וכמובן מרגישים! כבר לא נוסעים ביחד ופחות, הרבה פחות מבלים ואימא לא באה ואבא לא יכול.... והוא, או היא (בזמן זה) מכינים תביעה והוא כבר יודע שירסק אותה. והיא, או הוא, אפילו לא חושבים ולא מאמינים, הרי הילדים מצויים שם וכל כך חשובים. ואז סופה של התמימות.. ורצון לנקמה.. והחיים הופכים להיות ממש, ממש סוג של שדה קרב.. עורכי הדין מושכים לפה ולשם ובאמצע, כמובן, הילדים ..ואימא אומרת כך ואבא אומר אחרת והילדים פעמים רבות הופכים לדוברים ומתווכים ומגשרים ומטפלים. ואז..דיון ועוד אחד וצריך לנצח, צריך? חובה לנצח... הרי יש כל כך הרבה סוגיות חשובות ויש כל מיני הסכמים... והילדים, רק כאילו לא מבינים, הם הרי לא רוצים להבין, הם לא תמיד מוכנים לעובדה שחייהם משתנים, הם לא רוצים באלה התסכולים: "למה אימא לא מצטרפת?" "ולמה אבא לא יבוא"? ופשוט, נמאס..נמאס להם, לאותם ילדים והם חושבים לעצמם מחשבות, כל מיני מחשבות, ממש לא מציאותיות ולא נכונות: שאולי הם אשמים... ואולי יכלו להתערב.. ויתכן כי יש בכוחם לשנות.. ו..לא תמיד יש שם מי שמסביר ומי שתומך, כי פעמים רבות נשאבים להם, ההורים, למאבק הזה ונדמה להם שהילדים לא יודעים, או לא מבינים, לא רואים, או כל מיני ... אז הילדים, כמובן, מבינים ורואים וכואבים, שכן המשפחה שלהם - משפחתם הגרעינית - נחצית ונחרבת (לפחות כך נראה להם באותה שעה) והם אוהבים את הוריהם, את שניהם ואת זה חשוב לזכור, שכן אם ההורים, למרות הכאוס, לא קשובים לילדיהם, או מגייסים אותם לצד מסוים, או לא דואגים לבדוק מה שלומם (כל הזמן) כן, דווקא ברגע הזה, אזי עלולים להישאר, הם, כעוסים, מבולבלים ופגועים.
ידוע כי גירושין מהווים גורם דחק רווח, אך קשה כמעט בדומה למוות של אדם קרוב. הגירושין, אחרי המאבק, משאירים, פעמים רבות, את הדברים האמיתיים, אלה שבהם צריך לטפל: כעסים ופחדים, דכדוך וריק, אמון שנפגע, בניית עצמאות.. כשפעמים רבות סימניהם של אלה פוגשים את הילדים, או פוקדים גם אותם. הדינאמיקה של אותה מערכת, זו החדשה, משתנה לה, זה לא אותו דבר! ופעמים רבות גורמת תדהמה לא פשוטה, שכן האקט עצמו, ההליך, כאילו מסיט, לא מאפשר להתבונן ואילו למרות הפרידה הזוגית נדרשת ולו באופן מינימליסטי איזושהי תקשורת הורית, בגין הילדים המשותפים, אם כך, אלה המשכילים לעצור, עוד טרם ההליך ולחשוב על היום שאחרי עשויים לצמצם עד מאוד את אותה פגיעה ואת אותו שובל שמשאירים אחריהם הגירושין. |