אז זהו, יש קשר יציב שנמשך כבר קרוב לשלושה חודשים, המון זמן בשבילי.

כבר למעלה מ 15 שנה שלא היה דבר כזה.

מדוע אני אומר למעלה מ 15 שנה? כי לפני קצת יותר מחמש עשרה שנה הכרתי את מי שהייתה אשתי למשך כארבע שנים. ההבדל הגדול הוא שלבת זוגי הנוכחית אני נמשך ואולי אפשר לומר גם אוהב (מדוע אני משתמש בביטוי "אפשר לומר" אסביר בהמשך).

כיצד זה שאת זו שהייתה אשתי לא אהבתי ולא נמשכתי ולמרות זאת התחתנתי? התשובה פשוטה מאד - פחדתי מלהיות לבד. הייתי איתה במשך כשנה ואז היא אמרה או שנתחתן או שנפרד, אני שרעיון הפרידה הבהיל אותי עד מוות, אמרתי כן. לכעורה חשבתי שיהיה בסדר, הרי גם כך אני לא יכול למצוא בת זוג אז סוף סוף אחת שאוהבת אותי. טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ ואמרתי לה כן.

בסופו של דבר הרגשתי ריקני, אלו לא החיים שרציתי. בסופו של דבר עזבתי. הפרידה הייתה קשה. 

כמובן חזרתי לבדידות, חזרתי לחיפושים הנואשים אחר בת זוג.

כפי שמסופר כאן בבלוג ההצלחות לא ממש הגיעו.

עכשיו פתאום לאחר כל כך הרבה שנים הגיעה אחת שנמשכת אלי (כיצד אפשר להמשך בכלל לגבר איני יודע) וגם אוהבת להיות איתי.

היא יפה ומושכת ואני מאד נמשך אליה (האמת אצלי זה לא כל כך קשה, אני נמשך כמעט לכל אחת שהיא לא שמנה).

אני גם חושב שאוהב. אני אומר חושב כי איני יודע מה זו אהבה ולא יודע האם אני לא אומר אוהב רק בגלל זה שאני רוצה כל כך זוגיות.

עכשיו מנסה לחשוב כיצד מתנהלים בקשר. עכשיו אין מאבקים. היא רוצה, זה די ברור. כמעט ואין מתיחויות וגם אם יש, הן לא רציניות.

אני טיפוס נוח לבריות כך שאיתי אין מריבות. מעבר לזה מאחר שבת הזוג היא הדבר החשוב בחיי, היא מקבלת הכל, כך שאין לה כמעט מה לבוא אלי בטענות.