בתמונה האחרונה של "מי מפחד מוורג'יניה וולף", כשענת וקסמן (מרתה) שפוכה על הרצפה, וניראית באמת הרוסה לגמרי,

גיל פרנק (ג'ורג') משנה ברגע את עורו והופך פתאום משטן נכלולי ואכזר, למלאך אוהב ורחום.

כן, כן. המשחק מצויין ומפתיע (שלו, במיוחד). התפאורה מרשימה. התלבושות מעולות. הכל נראה ממש אמיתי.

כאילו זו הצצה דרך חור מנעול ענקי אל סלון של בית בצפון תל אביב, או ברעות, בלהבים או בדניה.

ואז - במחווה מכמירת לב וכנה מאוד הוא מכסה אותה במעילו ואוסף את האשה הזו שבמשך הצגה שלמה ממררת את חייו, אל בין זרועותיו. מוביל אותה אל ה"מנוחה" הסופית, הנכספת...

ואיך הוא אוהב....

ומאז - אני לא מפסיקה  לשאול את עצמי :"איך?"

ככה אוהבים?!?

בריקוד המטורף הזה, של שינאה-אהבה?של פגיעה ופגיעה בתגובה וחוזר חלילה??

למה הם לא מפסיקים את זה?

למה האחד גורר את השני לתוך התופת הזו, שוב ושוב ושוב, אם בעצם אוהבים??