| הרהור אלגורי שעלה בי בעקבות מאורעות השבועות האחרונים, ובעקבות ההתבטאויות הקונצנזוסיאליות שסביבי. תקראו. תחשבו.
ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר כסומים אחרי משה. ארבעים שנה הוביל משה את בני ישראל, צמאים ועייפים ומחכים לאות, בנתיבים משוללי הגיון. צופים מהצד שהיו עדים לתהלוכה העיקשת הזו ודאי היו שואלים – מי השוטים האלה, שסובבים במעגלים במדבר הלוהט, במקום ללכת בראש מורם, איתים וחרמשים בידיהם, ולבנות לעצמם מדינה? לו היו המצרים מטיילים להם במדבר ונתקלים בעדר זה של בני דת משה בהילוכי הזיגזג שלהם, ודאי היו מנידים בראשם נוסח "אמרתי לכם", וחושבים – עבדים היו, אמת היא, אבל עתה בני חורין הם – ומה הם עושים עם אותו שחרור שכה צמאו לו עד כי לקחוהו לעצמם בכוח הזרוע? מה עושה האלוהים שלהם, הגדול והנורא, לאחר שהיכה בנו כפי שלא היכה בנו השטן? מאכיל אותם בלחם צר, כאשר תחת ידנו לא ידעו רעב, ומשקה אותם במים לחץ, כאשר תחת ידנו לא ידעו צמא. לא, זה איננו עם שמסוגל להיות חופשי בארצו. זה איננו עם שמגיע לו להיות חופשי בארצו. עם של בורים, שמצטיין בשני דברים ובהם בלבד: בניית הארמונות שלנו, ואלימות פרועה וחסרת מעצורים. ומה חשב האל, ויסולח לי על נשיאת שמו והעלאת צלמו ודמותו באוב הדמיון, בהביטו אל מרגלות הר סיני ואל עדת העם הצוהלת על עגל הזהב שלה? למראה פשעים כאלה נגד האלוהות, כפיות טובה ברורה ומפורשת כלפי המיטיב הגדול, אין ספק שהלך מחשבתו דומה היה להרהורים המתוארים של עדי הראייה המצרים. זהו עם, חשב הוא, שלא מגיע לו ספר. זהו עם שלא מגיעה לו ארץ. זהו עם של עבדים וחוטאים, שמסוגלים לקבל מפי האל את הבשורה על הרג אויביהם, לשם כך לא נדרשת אמונה טהורה מדי, אך אינם יכולים לקבל מפיו את בשורת המוסר, את ה"כבד את" ובעיקר את ה"לא תעשה". עם של בורים שמצטיין בבניית עגלי זהב ובסובלנות לאלימות המתרחשת סביבם. אולם אל פגוע זה ידע להשליט הגיון על הרגש. זהו דור המדבר, הבהיר לעצמו. לא בכדי שלחתי אותם לנוע ולנוד ארבעים שנה. אי אפשר לצפות לאמון בטרם נבנה לו בסיס. אי אפשר לצפות למלוא קיום ערכי המוסר מאנשים רווי אכזבות וזעם. קל לגרום להם ללכת אחריך, אם אתה מכה בבכוריהם של אויביהם. קשה לגרום להם ללכת אחריך, אם אתה רוצה שיכתתו חרבותיהם לאתים ויבנו את הארץ המובטחת להם. והאל ידע שאחרי דור המדבר יבוא דור חדש, הדור שלא ידע את פרעה. דור שיוכל להיות חופשי בארצו. שיהיה בו בן-עבד שיוכל למלוך. וגם משה ידע זאת, אף כי משה היה בר-תמותה, אחד מדור המדבר, אחד שקשה לצפות ממנו לסמוך ולהאמין, אחד העם. אלא שמשה לא היה אחד העם – משה היה מנהיג. במובן אחר לחלוטין ממשמעות שלטי החוצות של המילה. וכמנהיג הייתה לו היכולת לבחור בדרך שרבים בעם ראו בה דרך הבלים. כמנהיג הייתה לו היכולת לדעת, לדעת בוודאות, ששנים רבות יחלפו ומים רבים יזרמו בים סוף עד שעמלו ישא פרי. לדעת שמנת חלקו במשך כל חייו תהיה "אמרנו לך", ושהאומרים לו אולי לא יזכו לראות מציאות אחרת. שהוא עצמו לא יזכה לראות מציאות אחרת. כי מנהיג הוא מי שמנהיג את עמו לארץ המובטחת, גם אם לא ייכנס אליה בעצמו. מנהיג הוא מי שאומר "בזמני המבול, אם זה מה שצריך כדי שאחרי לא יהיה מבול לעולם".
אין בדברים אלה משום הקבלה בין עם לעם. כולנו דור המדבר. כולנו למודי אכזבה וזעם, ובעלי סיבות טובות לא לתת אמון בצד השני. ובקרב אף אחד מהצדדים אין אדם הראוי להקרא מנהיג. כולנו באותה סירת קנה רצוץ, וטחו עינינו מלראות שכל מלחמה לא רק קוצרת מטובי בנינו. היא גם מאריכה את דור המדבר. היא הופכת אותנו לזאבים ולכבשים, ותמים היה מי שאמר שיגור זאב עם כבש. אף כבש בר דעת לא יגור בשלום עם זאב. יגור אדם עם אדם- לזה אנחנו צריכים לשאוף.
|