טוב.. עזבו הקדמות על זה שאני סוף סוף יושב וכותב.. אגש ת'כלס לעניין:

לאחרונה יצא לי להיות עם שתיים מהכוסיות המובילות בשכונת ילדותי. אני משוכנע שגם 15 או עשרים שנה אחר כך, כל אחד מהשכונה ידע על מי אני מדבר אם אגיד לו את השם.

היום, שלושתינו מנשקים שלושים (אני מלמעלה, הן מלמטה. ומקרוב), אבל לא על זה הסיפור, אם יש סיפור בכלל.

עם שתיהן ביליתי זמן נעים - אבל הן קצת שונות (בעובדות) ומשיקות במסקנות..

הראשונה (שכרונולוגית היתה דווקא האחרונה) היתה הטומ-בוי הכוסית של השכונה.

בוודאות יותר טובה בכדורגל מרוב חברי (כולל אותי!). מלאת חיים אבל לא שופעת נשיות. לא כזאת שאתה מושך לה בחזייה, או מפנטז עליה בלילה.. אבל לי היא עשתה את זה כבר אז.

הכי חשוב (כי זכרונות הילדות זה הכי סובייקטיבי שיש) זה שהייתי מודע אליה כבר אז! עם החולשה לבלונד + הסקס אפיל של 'אני אבוא איתך לבלומפילד' יצא ככה שלא שכחתי מי זאת לשנייה. אפילו חקרתי עליה פעם פעמיים בשנים האחרונות - אבל על זה עוד תשמעו אח"כ..

והיום? היא עדיין מרשימה. אישה בלונדינית (כמעט בעצמה), העיניים הכחולות מזכירות את הבריכה בקאנטרי והאף אותו כפתור קטן וחביב. היא ספורטיבית (ובטח בכושר טוב משלי), גולשת גלים, ובפעם השנייה שהתחכנו, באיזור 11 בלילה על הספה, העברתי מ'מוסיקה' ל'חדשות הספורט' והיא חייכה.

{הערה: חד' הספורט זה המהדורה היומית היחידה שאני ממליץ עליה. ולנשים בפרט}

גם בקריירה היא פאוור גירל. תפקיד ניהולי בינוני בפיתוח תוכנה, דירה שלה בשכונה נחמדה (ובצד הנכון של הנהר;-) שנרכשה מאקסיט שנפל עליה כשהחברה נרכשה ע"י הפראיירים של הדוד סם.

אבל וזה אבל גדול ! היא חצי. הבחורה המרשימה מהשכונה, הכוסית העצמאית שחוגגת שלושים עוד שנייה לחוצה !!!

זה היה שניים שלושה דרינקים (בניגוד למנהגי ואפילו לא הזדיינו!) ובכולם ראיתי בעיניה את הכמיהה לזה "שאני זה הוא". כי "הוא" מאחר והיא לא רגועה.. הכיצד? האם היהודים לא סבלו מספיק שהם צריכים לראות בלונדיניות מרשימות מתוסבכות כל כך?!

על הבחורה השנייה, ועוד הרבה על החיים שלי בת"א בהמשך..

בגדול - הכתיבה הזאת היא בשבילי. לתרגל כתיבה. לספר סיפור..

אבל יהיה נחמד לקבל איזה תגובה או ביקורת...