כותרות TheMarker >
    ';

    הדפתר האישי של מוני

    הורים הם לא נייר שזורקים

    הורים הם לא נייר שמשתמשים וזורקים
    הורים הם לא בנקט שלוקחים כסף והולכים
    הורים הם לא אבן צור שלעולם אינה נסדקת
    הורים הם לא רק שם משפחה או שלט על הדלת.

    כי הורים הם נייר שסופג הכל.
    והורים הם כמו בנק שלתת הוא יכול,
    אך צריך להיכנס,לשבת ולדבר
    ואולי להחזיר במועד מאוחר יותר.

    הורים הם אבן גיר רכה וגם שבירה,
    הורים הם שם משפחה עם ייחוס שיש בו אמירה.
    הורים הם משפחה גדולה וגם מורכבת
    שעל גבה תרמיל גדול סוחבת.

    הורים הם אנשים שלפעמים טועים,
    אך גם יטעו-בלי סוף הם אוהבים.

    הורים לעולם יהיו הורים
    אם ילדם בן 8 או בן 50

    אבל גם הורים הם חומר מתכלה
    מתעייף עם השנים
    לכן,לעיתים כשמזדמן,
    טיפול מונע של חיבה ויחס חם,
    יכול אולי מעט לעכב את הזקנה
    ולתת פסק-זמן של כבוד,הנאה והנעה.
    מקור לא ידוע

    0

    מכתבה של אישה " שהועפה " מביתה אל בנה הצנחן

    37 תגובות   יום שלישי, 20/1/09, 18:08

    מכתבה של אישה " שהועפה " מביתה אל בנה הצנחן שנשבע ב כותל

    החלטתי להביאו כאן , לשמוע את דעתכם ולהעבירה אליה

    מחקתי פרטים מזהים , ומתנצל מראש על " אורכו "

    בבוקר יום חמישי 15.1.09, י"ט טבת תשס"ט, אילצתי עצמי להתנתק מהמיטה, לאחר ליל ללא שינה. הגוף כאב ותחושת בחילה עלתה בקירבי מרוב התרגשות. חצי יום עבודה לפניי, נסיעה מפרכת ב- 6 אוטובוסים וכמובן הזכות לראות את בני הבכור, במעמד כה מיוחד. הגעתי לעבודה באיחור של כשעה, התנהלתי עד השעה 13:00 כאוטומט ראשי לא היה שם, המחשבות כבר היו בירושלים.הכרחתי את עצמי ללגום ספל קפה, אשר אותו סיימתי לקראת יציאתי. לא יכולתי להכניס דבר אל קירבי ותחושת הקבס רק גברה.הכנתי לבני דף בפאואר פוינט והתקשתי לחשוב באופן ממוקד, המחשבות התפזרו לכיוונים רבים.יצאתי אל הדרך והגעתי למסוף ארלוזרוב בתל-אביב, שמש אמצע ינואר הפתיעה והייתה חמה ולוהטת בשעת הצהריים. קו 480 המתין ברציף, לא נותרו כמעט מקומות פנויים, הבנתי כי הנהג מתעתד לנסוע במהרה. התיישבתי לצידה של חרדית צעירה ורק כאשר הסבתי את ראשי אליה שוב, הבחנתי כי בזרועותיה עולל זעיר אולי כבן חודש. פילח את ביטני כאב חד חשבתי על שלושת ילדי . ניסיתי להירגע אך תחושת הבחילה, התגברה בבטני עלתה וחנקה את גרוני. הצלחתי לעצום מדי פעם את עיניי. כאשר התינוק בכה, בדקתי את תגובות האם וחשבתי לעזור אולם היא הסתדרה היטב. מדי פעם ראיתיה לוגמת מבקבוק הקולה, רציתי לומר לה שאם היא מניקה לא בריא לשתות קולה, אך שתקתי.הדרך לירושלים הייתה מהירה להפתעתי, מלבד עצירה במחלף הראל, חשתי נוחות באוטובוס של אגד.ירדתי בתחנה המרכזית ושאלתי את דרכי לרחוב יפו קו 1 אל הכותל. הסתובבתי ומצאתי את הקו. חשתי קור, למרות השמש הלא אופיינית לעונה. האוטובוס הגיע במהרה, עלו בזכרוני הפיגועים הנוראיים ברחוב הזה ובמיוחד בשכונת גאולה, עת האוטובוס התנהל דרכה. גירשתי את המחשבות הללו והתרכזתי בבני , מה קורה איתו כעת? היכן הוא? האם קר לו? האם אכל משהו? הנסיעה דרך הרחובות החרדיים של ירושלים, נסכה בי תחושה של חזרה בזמן, מסע אל העיירה היהודית, כמה הכל תלוש, שונה מתל-אביב, כולם חרדים. פשקוולים תלויים על הכתלים, גם רוב הנוסעים היו חרדים. החנויות שלהם שונות, הרחובות צרים וצפופים. כאשר נפלטנו מהשכונות החרדיות, הגענו לאזור של ערבים. הכל כתוב בשפה הערבית, השתעשעתי במחשבה שהנשים הערביות דומות משהו לחרדיות שלנו, מכוסות מכף רגל ועד ראש. מחשבה מוזרה. קצת פחדתי וסקרתי את הנוסעים, כולם נראו רגועים טרודים בענייניהם, גם כשעלו נוסעים ערבים.ירושלים היא עיר שונה מכל עיר שביקרתי בה אי פעם. מיעטתי לבקר בה, עיר הקודש, למרות זיקתי המיוחדת לישראל. האויר שונה, טעון משהו, חרדים, ערבים נוצרים. חלפנו על פני כמה כנסיות. בירידה לפני הכותל, נתגלתה כיפת הזהב, בוהקת בקרני השמש, כל כך יפה המראה הנגלה לעיניי המתבונן ,אך המקום הוא מקום מריבה. בירושלים כל כך הרבה סתירות, קשה להכיל והחורף הירושלמי אינו מטיב את האוירה. ניסיתי לא לחשוב על כך, מה עוד שהאוטובוס כבר נעצר ליד הכותל. כל פעם שאני מגיעה לשריד בית המקדש, המקום נראה לי מצומק יותר , קטן, מוזר. חשתי קור והבטן כאבה לי. קניתי בייגלה עם זעתר ממוכר ערבי מבוגר, האור אשר הקרין מפניו, שיווה לו מראה נעים.התיישבתי מול הכותל ואכלתי לאיטי, מכריחה עצמי ללעוס כדי שאוכל להתמודד עם הקור וההמתנה. לידי התרוצצה במשובה קבוצת ילדות קטנות, נראות שהן לומדות  אולי בכיתה ב' או ג', מתקשרות בניידים שלהם להוריהן שהתפללו עבור החיילים בעזה, דמעות ניקוו בעיניי. אילצתי עצמי לסיים את הבייגלה וחשבתי שהזעתר טוב למאגרי הברזל החסרים שלי. מועד הניתוח קרב, כמה חששות יש לי ודאגות רבות. ביום ב' הייתי ב..... לבדיקות דם והתוצאות היו רעות. ההמוגלובין עומד על מחצית מהכמות הנדרשת 6.6 ומאגר הברזל כמעט ואינו קיים, 7 כאשר המינימום הוא 37. גם הבטן כואבת מהמיומות, הלחץ לא נעים על האגן והכי נורא שאני מתעייפת כל כך, עד אשר אני מתקשה ללכת ולנשום. סיימתי והתנהלתי לאיטי לעבר עזרת הנשים, הבחנתי  בנשים רבות היושבות לצד הדרך, פושטות יד לנדבה לשבת. מסרתי כמה מטבעות לידי אישה מבוגרת. מצאתי מקום ליד הקיר הקר המעוטר בכמות רבה של פתקים, בקשות ותחינות, חלקם נפלו מעומס. תחבתי את הפתק שהכנתי מראש אל סדק באבן. התפללתי בכיתי וכאבתי מאוד. כאב לי על ילדיי, על החיים שהתפרקו להם. על הבדידות שאני חווה. קראתי כמה פרקי תהילים, אשר בסיומם הלכתי לאחור כאשר פניי אל הכותל. אמרו לי שאסור להפנות גב אל הכותל. היום אני פחות רוחנית ופחות מהכל, נותרה בי רק יכולת התפילה ויש בי שאלות רבות ללא תשובה. מצאתי את השירותים והחלטתי למרוח שפתון, לא מצאתי את הכוחות להתאפר. החלטתי שעפרון ושפתון מספיקים לטשטש את החיוורון הנורא שלי, גם כך דומעות עיניי מהכאב והקור הצורב.חשתי טוב יותר וגם הבייגלה לא הכביד על קיבתי. שאלתי קבוצת חיילים אם יחידה ח' הגיעה? סמל אחד הפטיר שהגעתי מוקדם מדי. אין מוקדם מדי בשביל ילדיי. השעה הייתה 16:00 יש עוד שעתיים וחצי לפניי.נעמדתי בודדה ליד השלט יחידה ח', אט אט זרמו טירונים אל הרחבה, כולם נראים דומים. איך אמצא את ....?שאלתי טירון אם הוא מח' השיב שכן אך לא ידעתי איזו מחלקה. שאלו לשם בני ואותו טירון השיב בביישנות שסיים עם בני את ההסמכה והוא במחלקה 3 הנמצאת למעלה. הודיתי לו בהתרגשות וניסיתי לחשוב על איזו הסמכה הוא מדבר. חשתי התכווצות של כאב.הבטתי למעלה , כל כך הרבה טירונים גדשו את המקום התחלתי לסקור את פניהם. לפתע ראיתי אותו. הוא השתנה התבגר מאז ראיתיו לאחרונה. הרמתי את ידי לשלום והוא החזיר לי שלום ואז נעלם מעיניי ולא ראה את הנשיקה שהפרחתי לעברו. ראיתיו והוא הבחין בי הסתכלתי על הכותל ותהיתי אולי בכל זאת אלוהים איתי היום?נעמדתי כעת במקום הנכון ח' מחלקה 3. עוד אף אחד לא עמד לידי. לפתע פנו אליי זוג תיירים מארה"ב וביקשו שאצלם אותם כאשר הכותל ברקע, תוך כדי ביצוע המשימה הם שאלו אותי מה קורה כאן? הסברתי להם והם נראו נפעמים, זוג מאוהב בשנות ה- 30 המאוחרות לחייהם צחקו בקול, כאשר השתמשתי במילה רוקיס לטירונים, ניסיתי לחשוב מה מצחיק ולא ירדתי לסוף דעתם. לפתע המחלקה של .... הופיעה לידי, הוא הניח את האצבע המורה על פיו וסימן לי שאתעלם ממנו. המ"כ צעק עליהם. נזכרתי בימי הטירונות שלי בבה"ד  12 בצריפין, עליי לא צעקו הייתי ממושמעת הצטיינתי בכל מה שלימדו אותנו אך לא התבלטתי. אהבתי את הכל, המסדרים המסע, הירי בנשק, המקבצים שלי היו טובים. אהבתי להיות חיילת. אולי זו הייתה הפעם היחידה בחיי שחשתי שייכת לאיזה מקום, אך כשהגעתי למודיעין של הצנחנים, הע. קמ"ן סירב לאפשר לי לצאת לקצונה. כל כך רציתי ומי יודע לאן הייתי יכולה להגיע?  ואולי...אך הדבר לא קרה. קיבלתי כומתה אדומה מבלי לעשות עבורה דבר, והבן שלי צריך לצעוד במסע של 90 ק"מ.   כאשר בני היה בבטני בחודש השישי, אביו ואני ניגשנו לסבא .... והראנו לו תצלום מהאולטראסאונד ובישרנו לו שיש בן , כמה הוא שמח.בני נולד בלידה קשה, לידת מלקחיים 3.990 ק"ג. נולד מושלם אפילו האוזניים, האחיות הדגישו בפניי שלא כל התינוקות נראים כך. תינוק יפה אך בכה המון. חשבו שיש חתולה מייללת בבית. חלה הרבה כי מגיל 3 חודשים נכנס למעון. חזרתי לעבודה ואז אביו נפצע והתחיל התוהו עם המשפחה שלו, שגם כך אפילו אף לא אחד מהם  טרח לברך אותנו במזל טוב ביום החתונה.בני אהב משחקים, כמה קניתי לו, היה לו חדר מסודר גדוש במשחקים שטרחתי לסדר בסבלנות. הכי הוא אהב חיילים, נינגה וחרבות. בגיל 4 שיחק שחמט מול בוגרים ממנו. מנהלת חוגי המתנ"ס לא האמינה למראה עיניה. את האנגלית שטרחתי ללמדו הוא שנא וזנח במהרה. אחר למד ג'ודו ועשה חיל עת השתתף בטורנירים, השתתף בחוג טיסנאות, מדע ועוד עד אשר פנה לכדורגל.ראיתיו עומד במדים הירוקים, הגופיה הלבנה מבצבצת מתחת לירכית, נעליים אדומות וכומתה ירוקה. בני בצנחנים גדוד ..... אני גאה בו כל כך.כאשר הגיעו אליי כחיילת, חיילים וקצינים מבא"ח ... הם נראו כמוהו, מוזר הגורל. אני התגייסתי למלחמת שלום הגליל וכעת ברצועת עזה מתנהלת לחימה, גם הצנחנים שם, אני מגרשת את המחשבות מראשי.שוב נעלמה מעיניי המחלקה של בני . הדר, הפקידה הפלוגתית ביקשה שאשמור לה מקום על מנת שתוכל לצלם. חייכתי ואמרתי שאין בעיה. היא אמרה שגם בני כזה. שוב ניקוו דמעות בעיניי. ההורים והקרובים החלו להגיע, נחילים נחילים זרמו והתאספו מסביב למתחם שנסגר מול הכותל.שוחחתי עם ההורים של ... , ממחלקה ,2 כל העת האב בירר אצל כל מי שנעמד סביבו אם הוא משוהם. שוחחתי איתו ועם עוד אב שהגיע עם אשתו מאשקלון על הלחימה בעזה, הם ימניים כמוני, הרשיתי לעצמי להביע את דעותיי. אני בעד ישראל בלבד, החיים שלנו שווים בעיניי יותר. גם כך הפלסטינאים מקדשים את המוות אז שימותו. ההורים של .... מהמחלקה של בני נעמדו לידי, יפה ומנחם, הם הגיעו מהצפון, אלונים, שאלתי אם אוכל לנסוע איתם עד גהה ולחסוך 2 אוטובוסים הם השיבו שכן והחלפנו טלפונים. סיפרו לי ארוכות על בנם, .... הוא כבן 20 מבוגר, נפצע בבמהלך טיול, חופשה, אם היה מתגייס במועד, היה נמצא בעזה. יצא לקורס חובשים. יש להם בן מילואמניק ממתין להיכנס לעזה.כך ההורים משוחחים זה עם זה ,משתפים. ניסיתי להראות שאצלי הכל בסדר ולחייך, אך אני לבד עומדת שם בעלי וביתי עוד לא הגיעו,ביתי גם לא עונה לנייד שלה. חייכתי בעוד הכאב מציף אותי בבטן עמדתי זקוף, למרות הקור הגובר הגב המייסר והרגליים שנרדמות לי. ביתי ענתה לי סוף סוף ואמרה שהם הגיעו ומחפשים חנייה. ממקומי מול הכותל נשאתי תפילה חרישית לבורא, שיגרום לילדיי להבין כמה אני אוהבת אותם. שהדברים יהיו אחרת. סקרתי את הקיר המקושט אזוב ואת היונים הלבנות אשר פרשו כנפיים מעל. בזמנו אחד הרבנים שלמדתי אצלו קבלה הסביר שביונים צחורות מתגלגלות נשמות של צדיקים. אור התאורה המלאכותית, ריצד על פני האבנים וגב המתפללים. ברחבה  אשר נתחמה בגדר, היו עסוקים בקדחנות להרכיב ולהציב את מסכי הענק. .... הופיעה לפתע ושאלה, אם אני שומרת על מקומה השבתי שכן למרות מחאת הורים אחדים. ביתי מצאה אותי וסירבה להזמנתי לעמוד לידי, חזרה לאביה. עד מתי אלוהיי? הדקות עברו בעצלתיים, ההורים של רונן החלו לקטר. ציפי ליבני הגיעה למקום האח"מים, בנה טירון בדובדבן. אנשי שב"כ איבטחו אותה והסתובבו בין קהל הבאים. הודיעו שהטכס יתעכב, אחד המפקדים מגיע הישר מעזה ואחר לוחם בעזה ולא יגיע. הטירונים הגיעו הם היו במנהרה כל העת, שרים, אך לא הבנתי מה הם עשו שם בדיוק. בני יחד עם מחלקתו נעמדו לפניי, גבם אל ההורים. ... תפסה את מקומה לפניי, והראתה לי תמונה של בני מצדיע, נזכרתי שהיה מחופש בפורים לחייל איך הוא כבר הצדיע אז, היא לא ראתה את הדמעות שנשרו כך בלי הזמנה. נאומים נישאו ושירים הושרו, אלה היו מרכיבי הטכס המרגש. נמסרו להם הנשק והתנ"ך וברקע הושר השיר אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי....אחד המפקדים הקריא את השבועה וכאשר נאמרו המילים שמוכן אני למות בעד המדינה זעקו הטירונים – אני נשבע!!! זעזוע חלף בגופי, למה למות? נזכרתי במילים של טרומפלדור, טוב למות בעד ארצינו. כילדה האדירו בפנינו את התובנה, אך אני לא רוצה שבני או כל חייל אחר ימות. למה?? בקבלה למדתי תשובות, אך במעמד זה, הן נראו חסרות הגיון.תם הטכס המרהיב חשתי את רגליי הנפוחות מהעמידה הממושכת, אך אני מחזיקה מעמד אני חזקה. הקור הירושלמי הפך ללא נעים. בני שוב נעלם מטווח ראייתי. מצאתי את בעלי ושני ילדי , המתנו יחד עם החברה לבני.ההורים של ...התקשרו מספר פעמים ולא רצו להמתין, בפעם השלישית אמרתי להם שיסעו, כי עדיין לא ראיתי את בני.  יותר חשוב מלחסוך 2 אוטובוסים. נעמוד בכך. בני הופיע, עם תיק אימתני על גבו, הוא הפטיר שכבד לו הלוואי ויכולתי להקל עליו...התהלכנו כולם יחדיו עד אשר הגענו אל הכניסה אל הכותל, בני הודה לי שבאתי, מסרתי לידיו את השוקולדים ואת מילותיי הכתובות. הבחנתי בקו אחד, עושה את דרכו במעלה הרחוב, נשקתי ללחיו נפרדתי ממנו ונחפזתי לתפוס את האוטובוסהפקידה הייתה איתי על האוטובוס עמוס החיילים, נפרדתי ממנה, היא הבטיחה לידע אותי בקשר ליום הורים בפברואר, מקוה שאוכל להגיע שהניתוח לא יערך באותו התאריך.  בכניסה לתחנה המרכזית, על גבי השער שצריך לעבור דרכו בדיקה בטחונית, מתנוסס סמל מקום העבודה שלי. החלטתי לשתות משהו חם ואז הודיעו ברמקול לא להיבהל שיישמע תיכף פיצוץ מבוקר. רעש נורא החריד את התחנה. עליתי על קו 480 למסוף ארלוזורוב. שוב הנסיעה חלפה באופן נעים. כאשר ירדתי אל הרחוב התל אביב הקור היה ידידותי, מאשר הקור הירושלמי. התהלכתי לעבר הקו לפתח תקוה, הביתה. הלוואי ויכולתי להיות עם בני, להכין לו מטעמים ולטפל בו ולהקל עליו את הטירונות.הלוואי ויכולתי להיות עם שלושת ילדיי, אך המצב אינו פשוט ומרוב שהם שמעו עליי דברים שלא היו ולא נבראו נראה לי שהם אינם מכירים אותי כלל, חבל, כי אהבתי אליהם למרות כל מה שקרה תמיד קיימת ואני שולחת להם אותה עטופה בתפילותיי.
    דרג את התוכן:

      תגובות (37)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/4/09 15:23:

      לא יכולה שלא להיזכר בחוויה שהיתה לנו בטקס של סיום מסע כומתה של איתן בני...באמצעו של הטקס..בין מאות חיילים בטורים ישרים...הושמע ברקע שירו של שלומי שבת.."מי לצידי הולכת..לאורך המסע..עם כל חלוםעם כל מבט..אמא"...איתן בני
      כנראה התרגש מאוד מהשיר..(רגיש כמו אמא שלו ..חח)..והתחיל לדמוע..משום מה המצלמה של הצבא..התמקדה בו..שמה אותו על פוקוס...על..המסך הענק..של הסרט...ואני ברוב"חוכמתי"איבדתי עשתונותיי...כפי שאני יודעת לעשות כשאני מתרגשת..קמתי מבין הקהל..וצעקתי...איתני...ממי..אוהבת אותך....כולם מחאו לי כפיים...ואיתני..."התפדח"טוב הוא רגיל..לשריטות שלי...חחחחח

      זהו..עוד חוויה..גם עכשיו אני בוכה..בגלל אותה אמא.....חג שמח לכולם...ולך מוני..תודה ....

        23/2/09 21:39:


      מכתב מרגש ומכאיב.ני מקווה שהיא לא תרים ידיים ושתזכה לקשר חם עם ילדיה.

       

                                                                                                          רונית.

        20/2/09 08:19:
      מרגש מאודדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד ממש עד דמעות
        19/2/09 20:44:

      הספור נשמע אמיתי - חבל

      אבל לאמא אני מאחלת שתהיה חזקה ולא תישבר

      בסופו של דבר הילדים יעריכו ויהדקו את הקשר

      הרבה הזדהות ועידוד  מצדךלטובת האמא

      בתיה

      *

        12/2/09 13:08:


      וואו איזה סיפור! האם הוא אמיתי?

      התרגשתי כל כך *

        12/2/09 12:46:


      הכוכב הוא להזדהות והערכה על שהקטע הזה כאן.

      לרגע לא הבנתי איך יתכן שהסיפור שלי נכתב ע"י מישהו אחר....

      יש והחיים אכזריים.

      לחיי האמהות ש...

        10/2/09 19:02:


      אני איני אמא רך יכולה לזהות ולהדהות עם כל הרגש מהצד השני, של בת.

      אין כמו רגש של הורים לילדיהם, הכי טהור... 

        10/2/09 18:52:

      מוני הי,

      מככבת על הרגישות והרגש 

        31/1/09 22:58:

      חזק ומרגש, וואוו! *
        31/1/09 13:24:

      אי אפשר שלא להתרגש...הלב  הוא "חבל הטבור " האמיתי!!!    שרי
        30/1/09 09:27:

      * סיפור יפה מאד.

      שיהיה שבת שלום

        27/1/09 23:20:

      * סיפור יפה מאד.
        27/1/09 21:05:
      רב הנסתר כאן...בכל אופן, לב של אמא עם ילדיה ולמרות הקשיים תעשה הכל למענם. מאחלת לה שבנה החייל יחזור בשלום משירותו הצבאי ולה בריאות וטוב.
        27/1/09 18:07:
      מאחלת לה המון בריאות ושלווה.
        27/1/09 16:51:

      מרגש ויפה :-)
        27/1/09 07:02:

      קשה להיות  הורים

      עצוב מאוד......

      ומעיני יש טפטוף מקומי....

        27/1/09 02:07:


      כל מילה נוספת מיותרת!

      כוכב!

        25/1/09 16:25:

      הסיפור אנושי כל כך ועצוב ועדין.

      אני סקרנית לדעת יותר על האישה הזאת , מה קורה איתה ומהו מצבה הבריאותי.

      מאחלת לה רק טוב.

        25/1/09 12:47:
      סיפור מרגש , לי ארבעה בנים , ובת שיהיו בריאים , וחויתי את אותן רגשות המשך לשתף חזק ואמץ .עדלין
        24/1/09 15:11:

      הסיפור מרגש, אבל בעצם - הסיפור שמאחורי הסיפור הוא זה שכואב כל כך. אמא שמאיזו סיבה, לא עם ילדיה, סוחבת על גבה ובכל גופה את כאבי הריחוק הזה.

      שתהיה בריאה, ושיפתרו המריבות והשנאות.

      טל

        24/1/09 15:08:


      אמיצה מאוד . אשה אמיצה, טובת לב , אוהבת ומאוד עצובה. עצב אין סופי , עמוק, בדידות- רק אהבה יכולה לרפא

       

        24/1/09 11:02:

      אויי... רגשות רגשות!

       

      מדהים!

        24/1/09 10:32:
      *
        23/1/09 12:47:


      מרגש מאוד

      קראתי בשקיקה

      מזדהה עם כל מילה

      ומכירה את ההרגשה

      לראות את בנך

      והנכונות לתת לו

      את כל כולך

        22/1/09 23:51:


      כמה מרגש!

           

      מאמצים ענקיים רק כדי להיות עם הילד.

      אמא מופלאה, וחזקה

      והרבה בריאות טובה. מגיע לך!

        22/1/09 21:45:

      סיפור מרגש

      ליבי ליבי לאם יהיה זה נסיונה האחרון אך לצערי אני יודעת שלא כך יהיה

      הערת אגב שלא קשורה לסיפור אלא לעובדות המנהג לא להפנות את הגב מגיע מהעולם הנוצרי שבהן אין להפנות את הגב לצלמם של ישו ומריה אין לזה ולמנהגים יהודים שום דבר. המנהג הזה החל להיות נפוץ רק לאחרונה וחבל יש לנו מנהגים נפלאים משלנו

        22/1/09 16:24:
       
      ידידת אמת ‏אתמול 17:23:

      צטט: אורית ל. 2009-01-21 11:41:04

      צטט: ידידת אמת 2009-01-20 18:26:49


      וואוו ...איזה סיפור

      מרגש ועצוב כאחד...שוב ניתן לראות שאין כמו לב של אמא!

      מזי

      מלוא הסל כוכבים לו היו לי מוני* כל

      המרכיבים הסנטימנטליים ישנם בסיפור הזה

      ואם אפשר בציון אז 100%

       

        22/1/09 03:27:
      יפייפה ומרגש...

      * אוי כמה צפוף ודחוס ומוכר

      תחושות מטרונויות של הילדות שלי.

      :))


      אישה / אמא חזקה

      ונחושה - לעולם תישאר אמא שלו

      גם אם היא לא בקירבתו

      טוב שלא הרימה ידיים וממשיכה

      צעד צעד להגיח "ממחבואה"

      עד שתגיע אל יעדה

      בשעה טובה- שתמשיך בדרך הזו

      ותגיע אל מחוז חפצה

        21/1/09 17:53:

      צטט: ידידת אמת 2009-01-21 17:23:19

      צטט: אורית ל. 2009-01-21 11:41:04

      צטט: ידידת אמת 2009-01-20 18:26:49


      וואוו ...איזה סיפור

      מרגש ועצוב כאחד...שוב ניתן לראות שאין כמו לב של אמא!

      מזי

      *

       

      ראוי וכדאי להוסיף

      "גם לב של אבא !"

      בהחלט מסכימה !!!

       

      אך יחד עם זאת הפואנטה כאן היא "האמא "

        21/1/09 17:23:

      צטט: אורית ל. 2009-01-21 11:41:04

      צטט: ידידת אמת 2009-01-20 18:26:49


      וואוו ...איזה סיפור

      מרגש ועצוב כאחד...שוב ניתן לראות שאין כמו לב של אמא!

      מזי

      *

       

      ראוי וכדאי להוסיף

      "גם לב של אבא !"

      בהחלט מסכימה !!!

        21/1/09 17:00:
      אין מלים בפי.
        21/1/09 15:46:

      חבל שאינני יכולה להעניק לך יותר מכוכב אחד.

      קראתי כל מילה בשקיקה והדמעות זלגו מעצמן.

      כל מילה העלתה בי זכרון המום,רק לפני כשנה

      עברתי את אותו תהליך עם אותן מחשבות,רק בחייל אחר.

      מסתבר שלעולם זה יראה אותו דבר-אמא של חייל תמיד

      תחשוב את אותן מחשבות ותחוש את אותן תחושות.

      שאלוהים ישמור לנו על כולם.

       

        21/1/09 11:41:

      צטט: ידידת אמת 2009-01-20 18:26:49


      וואוו ...איזה סיפור

      מרגש ועצוב כאחד...שוב ניתן לראות שאין כמו לב של אמא!

      מזי

      *

       

      ראוי וכדאי להוסיף

      "גם לב של אבא !"

        21/1/09 11:37:

       אלכסנר יקר - תודה.

      מחד, תחושת החמצה...

      מאידך, משדרת אופטימיות רבה.

      ובכל הקשור לילדים,

      לעולם לא להרים ידיים, לא לוותר

      להמשיך להחזיק בקצה הקשר

      גם אם דק הוא, לשמור שלא ינתק !

        20/1/09 18:26:

      וואוו ...איזה סיפור

      מרגש ועצוב כאחד...שוב ניתן לראות שאין כמו לב של אמא!

      מזי

      *

      ארכיון

      פרופיל

      אלכסנדר מוקדון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין