כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרשנות לשורה 14

    ארכיון

    ג'וש

    8 תגובות   יום שלישי, 20/1/09, 21:08


               יום אחד אחר הצהרים, ניגש ג'וש לאמו ואמר:

    "אני רוצה שתבואי אתי להכיר מישהו"

    "מה זאת אומRת?"

    "פעם אחת, אל תתחילי עם השאלות הרגילות שלך. פשוט בואי אתי."

     "אני באמת לא חושבת יש לי זמן עכשיו. יש לי פRוג'קט גדול לגמוR עד לסוף שבוע" אמו, ששמה ננסי, קוראת לו ג'וש, למרות שהוא מעדיף דווקא את יהושע. חבריו חושבים שהשם הזה ממש קוּל, ורק סבא עודד, אביו של אבא שלו מן הקיבוץ, קורא לו בשמו האמיתי . כשהבין שאם לא יִתן לאימו הסבר כלשהו לא תקום מן הכסא הוסיף ג'וש משפט אחד:

     "אבל אמא, הם צריכים עזרה" לא עבר שבוע בו ג'וש לא הביא הביתה ציפור פצועה, גורי חתולים נטושים או כלב עזוב. הוא גם היה זה שיזם את הועדה לעזרת הילדים החדשים שהגיעו לשכבה בה למד, ועמד בראשה. מכיוון שהיטיבה להכירו, הבחינה ננסי במבטו הנחוש והמפציר כאחד, והבינה כי הפעם מדובר  ביותר מבע"ח או ילד הזקוקים לעזרה . מכיוון שהכירה גם את עצמה, ידעה כי הסקרנות והרגשת המחויבות שלה לא יניחו לה להמשיך לשבת מול המחשב

    .Oh ,all right. היא נטלה את ארנקה, ושניהם יצאו מן הבית. להפתעתה, הוביל אותה בנה למגרש המשחקים הסמוך, אותו לא אהב אפילו כשהיה קטן. בצעדים מהירים חצה  את המשטח המכוסה בחול, תוך שהוא מתכופף מתחת למתקנים השונים, וצעד הישר לעבר מה שנראה כחומה נמוכה ,שאחריה מגרש ריק.

    "לאן אתה הולך?", שאלה אמו. במקום לענות לה, הקיף הילד את החומה משמאל, והחווה בידו. להפתעתה, נגלה לעיניה של ננסי מבנה נמוך ומוזר, שנתמך בצידה השני של החומה. כבר ממבט ראשון הבחינה שהוא בנוי מברזלים, קרשים, לוחות ובדים שנאספו מכל הבא ליד, וכשהבינה שג'וש פוסע לעברו ללא היסוס, עצרה אותו.

    "לאן אתה חושב אתה הולך?" כשהבעה של קוצר רוח על פניו, פנה בנה לעברה ואמר: "אפחד, שומיש  ואינשם זקוקים לעזרה ."הפעם היה זה תורה של אמו, שזכרה את העבודה הרבה שמחכה לה בבית, לאבד את סבלנותה.

    "Rגע ,Rגע!! מי צRיך עזRה? לא הבנתי שום מילה. או. קֵי, באמת אין לי זמן ל...לפני שהספיקה להשלים את המשפט שמעה לפתע קול רועם, וראתה איש ענק ומוזר למראה שהגיח מתוך המבנה, כשהוא זוחל על ארבע. כשנעמד, ראתה כי גג המבנה מגיע בקושי עד מותניו, את פניו מעטר זקן גדול, אפור וסבוך ושערו הארוך גולש על כתפיו בשפע של תלתלים.

    "יהושע, יופי שבאת. ומי זאת? "כשהוא אוחז בידה משך הילד את אמו לכיוון האיש ואמר, כשהתרגשות ניכרת בקולו:

    "זו אמא שלי. שמה ננסי. ביקשתי ממנה לעזור לכם. וזה," אמר תוך שהוא מושיט את ידו השנייה ואוחז בכפו הגדולה של האיש "זה שומיש."להפתעתה של ננסי, פנה אליה האיש באנגלית מושלמת, עם שמץ של מבטא זר, שלא זיהתה.

    "או, אתה מדבR אנגלית!?"

    "הוא מדבר שש שפות על בורין" אמר ג'וש, כמתגאה בחברו.

    "על מה? " שאלה אמו.

    "על בורין" זה ביטוי שהוא לימד אותי ופירושו ממש היטב"  לפני שננסי הספיקה להגיב, נשמע מכיוון המבנה קול כה מוזר, שננסי נרתעה לאחור בבהלה. האיש הגדול סגר את המרחק ביניהם בצעד אחד, ותוך שהוא מניח על כתפה יד מרגיעה פנה לעבר המבנה.

     "תפסיק להפחיד את האורחים!" גער במישהו שהיה בפנים.למשמע הגערה הציצו מן הפתח פנים צעירים ויפים להפליא של בחור בלונדי וכחול עיניים.

    "מה בחור כזה עושה כאן?" חשבה לעצמה. הוא התקרב אליהם בצעדים איטיים והססניים, והושיט לה לוח מחיק, כשעל פניו חיוך ביישני. ננסי סובבה את הלוח אליה וקראה: אני מ... ג..מגם.

    "גם כשאתה כותב?" חיוכו התרחב וננסי הבינה כי זוהי דרכו לצחוק על עצמו.

     "זה אפחד", אמר ג'וש. 

     " ברוכים הבאים ל"מלונה" אמר שומיש. "הִכנסו בבקשה"  לפני שהבינה איך ומה, מצאה ננסי את עצמה יושבת בכורסה חסרת רגלים, רכה ונוחה להפליא. ברגע שנכנסה הבחינה עד כמה המקום נקי ומסודר, וחשה בריח הנעים ששלט בחלל הקטן. ניחוח דומה עלה מכוס התה המהבילה שהבחור הצעיר הגיש לה מיד כשהתיישבה, ועכשיו הבחינה כי על הקרקע המכוסה שטיחים, מפוזרים עלים של צמחי מרפא.  "הבאתי את אמא שלי כי היא עורכת דין", אמר ג'וש לחברו הגדול, "אני חושב שהיא יכולה לעזור לכם"

    ברגע ששמע את דברי הילד הביט בו אפחד בכעס, ופנה אל ננסי: "מִ............שטרה? ק-ק-ק.... בתנועה מהירה חטף את הלוח מידיה וכתב: מישתרה? כּבלן?"לפני שננסי, שמיהרה להצמיד את ג'וש אליה, הספיקה לענות, נשמע להפתעתה קול מירכתי המבנה.

     "תפסיק עם השטויות שלך! אתה לא זוכר שג'וש אמר שינסה למצוא מישהו שיוכל לעזור לנו?" הקול היה חלש, והדובר התנשם בכבדות. ג'וש קם ממקומו, וכשראשו כפוף מעט הלך לפינה הרחוקה, ועזר לדובר להתיישב, כשהוא שעון על כרים אחדים.

    "זה אֵינשֶם," אמר לאמו. 

    "מה זה אינשם? אין לו שם?"

     "זו בדיוק הבעיה" השיב ג'וש. "אני אסביר לך. שומיש זה שום איש, אפחד זה אף אחד ואינשם זה אין שם. אני קורא להם ככה כי הם בשום אופן לא מסכימים לגלות לי את שמותיהם האמיתיים. באותו רגע התעוררה סקרנותה המקצועית של אמו, והיא שכחה לגמרי את העבודה הממתינה לה בבית.

     "אפשR לקבל הסבR מסודR, בבקשה?" במשפטים אחדים פרס שומיש בפניה את המצב אליו נקלעו.

     "כפי שבודאי כבר הבנת, אנחנו הומלסים. אנחנו גרים כאן כבר שלוש שנים. אני והצעיר עובדים בסביבה, והילדים שבאים לשחק במגרש באים לבקר אותנו. לכמה מהם אני עוזר בשעורי הבית, והיפיוף עושה להם הצגות פנטומימה. הוא מעולה ."באותו רגע ניגש הצעיר אל ננסי וג'וש בהליכת שש, ותוך שהוא מפיק מגרונו צלילים בלתי אפשריים, ביצע חיקוי מושלם של כלב המתחנן לעוגיה. שומיש נאלץ להמתין עד ששניהם סיימו להתגלגל מצחוק.

     "הבעיה עכשיו היא" המשיך שומיש, "שישנו קבלן שקיבל אישור לבנות כאן, ואם לא נוכל להוכיח בעלות על המגרש, נאלץ לעזוב בסוף החודש." 

     "קצת יותר משבועיים," אמרה ננסי לאחר הרהור קצר. "רגע, אמרת שאתם הומלס, לא? אז איך יכולה להיות לכם זכות על המגרש?

     "ג'וש" אמר אינשם, "תבקש מאמא שלך להתקרב אלי, בסדר? אני אסביר לה."

    "המגרש הזה שלי" אמר כשהתיישבו לצדו. עכשיו יכולה היתה ננסי לראות כי הוא זקן וחולה. גופו היה כפוף, פניו חיוורים ונשימתו כבדה ומחרחרת.

    "שלך?" מוחה של ננסי פעל במהירות. "או.קיי, מה הסיפוR כאן?"

    "אני בטוח שכשגרנו כאן, לפני המלחמה, היה להורים שלי בית במגרש הזה. כשהייתי בן שבע חזרנו לרומניה. במלחמה רק אני ניצלתי. ג'וש, תראה לה את העץ"

    מבלי לומר מילה אחז הילד ביד אמו, ויחד עם השניים הנוספים הוביל אותה לעץ אקליפטוס ענק בשולי המגרש. כשנעמדו מולו רמז שומיש לאפחד, ולפתע חשה ננסי שהיא מורמת באויר, וממש מול עיניה ראתה כתובת חרוטה בגזע. לב שמשני צידיו השמות יוז'ק ואנה וחץ המחבר ביניהם.

    "אלה אחיו והחברה שלו" אמר שומיש. "היא נשארה בארץ והוא לא חזר."

    "וזהו?" שאלה ננסי.

    "יש לו גם מסמך ישן ומצהיב. הבעיה הגדולה היא שהוא לא מסכים להראות אותו, כדי שלא יתגלה שמו."

    "למה? ואם כבR מדבRים, מה קוRה עם השמות שלכם?" "עד היום לא הצלחנו להבין למה אינשם כל כך מתנגד שנדע את שמו" אמר ג'וש. "כנראה שזה קשור למה שהוא עבר כילד בשואה." אפחד פשוט לא מצליח לבטא את השם שלו, ושומיש...כאן הושיט האיש הגדול את ידו, ונגע בו בעדינות, תוך שהוא נועץ בו מבט נוקב. ג'וש השתתק מיד.

    "את זה אני צריך להסביר בעצמי. גדלתי בשכונה גרועה, וכשהייתי צעיר עשיתי הרבה שטויות. כפי שאת רואה, כֹח לא חסר לי, ויום אחד איבדתי את השליטה בעצמי ופגעתי בחבר ילדות בגלל עלבון של כלום. הוא נשאר נכה. ניתקתי את הקשר עם המשפחה, נסעתי לחו"ל, למדתי וחזרתי. בשם אותו נתנו לי הורי, שם המכיל בתוכו את שם האל, אני משתמש רק בלית ברירה, לעניינים רשמיים. "אחרי שנפרדו לשלום והבטיחו לחזור, חלקו ננסי וג'וש את חוויותיהם עם אביו, שי.

     "זה נשמע לי כמו מקרה לטיפול של אבא שלי"

     "סבא עודד?"

    "כן. הרי גם הוא היה ילד במלחמה. והוא דובר רומנית. ואני לא צריך לומר לכם איזה עקשן הוא כשהוא מחליט שהוא רוצה משהו. אני מיד מתקשר אליו, ותהיו בטוחים שכבר מחר הוא יתייצב כאן. ננסי, את יכולה לבדוק מה בדיוק קורה עם המגרש הזה?   *

     "אתה יודע שאני מעדיף לא לדבר רומנית" אמר סבא עודד לבנו, כאשר סיפר לו ולאמו את סיפורם של שלושת ההומלסים.

    "כן, כן" התערבה סבתא תמר במכשיר הטלפון השני. "כולנו שמענו מיליון פעמים שבשבילך זו השפה של הגויים שרק שמחו לעזור לנאצים לגרש אתכם למחנות. עכשיו יהודי נמצא בצרה, אתה תעזור ואם לא ילך בעברית, תנסה ברומנית.

    "מחר אנחנו לא יכולים" אמרה לִבנה, "אבל מחרתיים נהיה אצלכם"     *

    "אבא" צעק ג'וש, "אבא, הם הגיעו. הם רוצים להרוס את המבנה ולסלק אותם"

     "מי הגיעו? להרוס מה? לסלק את...?" באותו רגע הבין שי במה מדובר. "אנחנו מגיעים מיד! ג'וש עוד הספיק לשמוע אותו קורא לאנשי חברת האבטחה שלו, ואת מכוניתם יוצאת לדרך בחריקת צמיגים. כשהגיע הרכב הגדול למגרש,  יצאו ממנו שי וגבר קטן קומה ורזה בעל הליכה קפיצית, וצעדו במהירות בכיוון המבנה. באותו זמן הגיחו מהדלת האחורית שמונה גברתנים, ובתנועה שקטה ומסודרת הקיפו את המגרש. כשהתקרבו השניים למבנה, ראו להפתעתם כי אינשם יושב בכורסא ליד הפתח, אפחד עומד לידו כשידו מונחת על כתפו ושומיש עומד ביניהם לבין קבוצה של כעשרה גברים, כשידו הימנית לופתת את צוארו של הגדול והחזק מביניהם, ושניהם נועצים מבט קשוח זה בעיניו של זה. מבלי לומר מילה ניגש הגבר שהתלווה לשי ובתנועה עדינה ותקיפה כאחת סילק את ידו של הגבר הגדול מגרונו של יריבו, דחף אותו מעט לאחור והתייצב ביניהם. כשראה מנהיג החבורה כי ראשו של העומד מולו מגיע בקושי לכתפו, ניסה להטיח אגרוף בפניו. במהירות בלתי נתפסת ביצע האיש כמה תנועות, ותוך שניות היה יריבו מוטל כשפניו בעפר, ידו מקופלת מאחורי גבו והוא נאנק מכאב. ברגע זה ניגש שי, וקרץ לחברו ששחרר את הבריון.

     "נדמה לי שעכשיו נוכל לשוחח" פנה אל המנהיג, שהניע בזהירות את זרועו הדואבת, "מי אתם?

    "הקבלן שלח אותנו"

    "לא שאלתי מי שלח אתכם, שאלתי מי אתם? יש לכם תעודות?"

    "אה. הוא אמר שהוא צריך להתחיל לבנות כאן, שהם לא רוצים לזוז, ושנסלק אותם."

     "הבנתי. אתם סתם חבורת אפסים שעוזרת לכל מי שמוכן לזרוק לכם כמה שקלים. מה בדיוק תכננת? להרביץ לו?" אמר כשהוא מצביע על אינשם. יש לכם בדיוק דקה להתחפף מכאן,". ותודיע למי ששלח אותך שאני משאיר כאן שמירה. אם לא נצליח להוכיח את הבעלות של האיש הזה על המגרש, הם יעזבו מרצונם הטוב ."כשפנה מנהיג החבורה לאחור, נוכח להפתעתו כי בזמן שדיבר עם שי, התרחקו אלה שהביא עמו כמה מטרים לאחור. לפתע הסתובב, וכשעיניו הנעוצות בשומיש מתרחבות בתדהמה אחז בראשו בשתי ידיו ואמר: "עשהאל!"

     "מה הוא אמR? " שאלה ננסי, שנעמדה מאחורי ג'וש מבלי שחש בנוכחותה.

     "אלחנן" אמר האיש הגדול. ללא מילה נוספת הקיפו שניהם את החומה, ניגשו לשולחן האבן שניצב במגרש המשחקים, והתישבו על הספסלים משני צידיו. במשך כחצי דקה הביטו זה בזה, ובחיוך קטן שנמוג מיד הניחו את מרפקיהם על השולחן והפגישו את כפות ידיהם בדיוק במרכזו. ברגע זה הבינו כולם כי מדובר במלחמת אמות, וכל קבוצה ניצבה מאחורי האיש שלה. "אתה מכיר את הכללים?" שאל שומיש את ג'וש

    ."בטח" ענה הילד. הוא הניח את ידו על אגרופיהם, העיף מבט בשניהם ותוך שהוא מרים אותה בתנועה מהירה, הכריז: "התחל" מה רבה היתה הפתעתו של הבריון כאשר אחרי פחות מדקה נגע אגרופו בטבלת השולחן

    ."הייתם מאמינים שלפני שנים רבות ניהלנו קרבות שנמשכו יומיים, הופסקו רק כדי ללכת לשירותים ונגמרו לפעמים ללא הכרעה?" אמר שומיש/עשהאל.

     " ואיך זה שעכשיו ניצחת אותו כל כך מהר?" שאל ג'וש

    ."עכשיו הוא לא באמת רצה לנצח" אלחנן חייך במבוכה, קם ופנה ללכת.

     "אתה מוזמן לבוא לבקר" קרא עשהאל לעבר גבו המתרחק.  *

     "תנו לי לדבר אתו בארבע עיניים" אמר סבא עודד לחבורה שהתקרבה למלונה. "גם אתם, החוצה בבקשה" פנה אל שני הדיירים הנוספים. כבר בדרכם לעיר חשב לעצמו כי יש סיכוי  שגילו והרומנית שבפיו ירככו את הזקן, ולכן פנה אליו בשפת האם שלהם.בוּנָא זִיוַא, צֶ'פַאץ'? (שלום, מה שלומך?) מששמע אינשם, ששכב כשגבו אל מרכז המלונה, את השפה המוכרת, הסתובב לאטו.  בוּנָא זִיוַא שִיצִ'יֶיה (שלום גם לך)  אמר בחיוך, שהתחלף מיד בהבעה חשדנית. מי אתה? מה אתה רוצה?

    "אני סבא של ג'וש"

     "הוא ילד טוב"

    ." יַשט בֹּולנָב" (אתה חולה)"

     דָא. טוּ יֶשט דוֹקטוֹר?" (כן. אתה רופא?)

    "לא. שמי עודד. שִי טוּ?"   (ואתה?)למשמע השאלה הזדעפו פניו של הזקן והוא הסתובב  כשגבו אל השואל.  למשך זמן מה השתררה דממה, ואז שמעו סבא עודד והחבורה שהצטופפה בפתח את בכיו. מכיוון שהרבו לדבר על האפשרות לעזור, לא הופתעה סבתא תמר כשבעלה סימן לה להתקרב, ובלי מילה כרעה לצידו, הניחה יד רכה על כתפו של הזקן, סובבה אותו  אליה, אספה אותו אל חיקה והניחה את ראשו על כתפה. משנרגע בכיו בהדרגה, הרחיקה אותו, הביטה בו ברוך ושאלה:"מה שמך?

    "מושקוביץ. לייב מושקוביץ." מששמעה ננסי את השם, אחזה בה התרגשות עזה, ובלי להרגיש בכך, לחצה בכֹח רב את ידו של ג'וש.

    "איי, את מכאיבה לי"

    "הוא אמR מוסקווויץ?" שאלה, תוך שהיא מרפה מיד בנה ומתקרבת אליהם.

     "כן". אמר עודד. "למה את שואלת?"עד שהגיעה אליהם כבשה ננסי את התרגשותה, ובטון הענייני של עורכת דין מנוסה פנתה אל אינשם.

    "אתה יכול להוכיח את זה, אדוני? "לאחר שהתיישב כשתמר תומכת בגבו, הוציא הזקן מכיסו דף ממורטט, והושיטו לעברהּ.

     "צריך עוד לוודא בRישום המקR קעין" אמרה ננסי לאחר שבחנה את הדף, אבל אין לי כמעט ספק שזו תעודת בעלות מקוRית, משנת 1937. לפי מה אני בדקתי עד עכשיו, מספR החלקה זהה ואין לה בעלים חוקי. וזה לא הכל.  מוסקווויץ הוא שמו של הבעלים האחRון שעל שמו Rשומה החלקה. מכיוון מאז לא פנה אף אחד, הקבלן קיבל אישוR מן המדינה לבנות כאן. עכשיו נפנה לבית משפט והוא יחכה.       *

    היום בו התקיים הדיון הסופי בעניין החלקה הגיע. ג'וש, עשהאל, אפחד ולייב, סבא וסבתא שהגיעו במיוחד מן הקיבוץ, שי ואחדים מאנשי האבטחה התייצבו בבית המשפט ."לפי החומר המונח לפני" פתחה השופטת "איני מוצאת כל סיבה לא לאשר את בעלותו של מר לייב מושקוביץ על החלקה בה מדובר." "כבודה, אני מוחה" אמר עורך הדין של הקבלן. "מרשי כבר קיבל אישור לבנות, וכל עיכוב גורם לו הפסד כספי ניכר"

    "מרשך" השיבה לו השופטת בטון קר ופסקני, "יכול לראות את עצמו בר מזל שלא נשלח לכלא. בניגוד אליך, הכינה עוה"ד גונן את התיק ביסודיות, ולמדה אותו על בוריו." "היי," לחשה ננסי לג'וש, " אנשים ממש משתמשים בביטוי הזה." "אני קובעת אפוא" המשיכה השופטת, "כי החלקה בה מדובר שייכת למר מושקוביץ, וכל שימוש שייעשה בה תלוי בהסכמתו." *

     "נו. סוף טוב, הכל טוב" אמר סבא עודד לעומדים מסביב לכורסא בה ישב לייב, ולא הפסיק לחייך. לפי ההסכם עם הקבלן, נבנה על חלק מן המגרש בית, בו נשארו לייב ועשהאל לגור, ואפחד בא לבקר מדי פעם. לחנוכת הבית, שבו ששה חדרים מרווחים, חדר אירוח ענקי, חצר קטנה ומטופחת  ומקלחות/שירותים המותאמים למוגבלים, הוזמנו ילדי השכונה, כמה מהוריהם והחבר'ה של שי, שהביאו עמם כיבוד למכביר, ואפילו השופטת, שהביאה עוגה שאפתה בעצמה. כאשר נפטר לייב לאחר שנתיים, ונפתחה צוואתו, התברר כי הוריש את הבית לעשהאל, בתנאי שינהל אותו כבית זמני לחסרי בית בתהליך של חזרה לחברה. בעזרתו של אלחנן, שהתרשם מאד מהשינוי שחל בו, ודאג להבטיח כי החבר בו פגע ומשפחתו לא יתנקמו בו, חידש עשהאל את הקשר עם משפחתו והגיע לבקרם מדי פעם. ואפחד? אחד מאנשי האבטחה שהבחין בכישרונו הפגיש אותו עם אחיו, בעלים של סוכנות שחקנים. הוא גר עם חברתו בדירה משלהם שני רחובות מחבריו הותיקים, ומתחיל קריירה של שחקן ופנטומימאי. אם תצפו בתשומת לב, תוכלו כבר לראות אותו בחלק מן הפרסומות.         

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/7/09 09:52:

      צטט: shayshine 2009-04-23 01:49:23


      תודה על סיפור נפלא.

      אחזור לככב

       

       


      תודה רבה מאד
        23/4/09 01:49:


      תודה על סיפור נפלא.

      אחזור לככב

        21/4/09 18:28:


      שלום מושילי,

      תודה עלהתגובה. מסר למבוגרים? לא התכוונתי, ואני שמח שאת חושבת כך. בשום אופן איני כותב בכוונה להעביר מסר, כך שזה קורה, כנראה, בין השורות.

      אם תרצי לקרוא עוד, העבירי לי בבקשה כתובת מייל פרטית. אני ב-052-8807800

        20/4/09 22:08:
      התחיל כמו סיפור ילדים ונגמר עם מסר למבוגרים. אשמח לקרוא עוד ממה שאתה כותב.
        18/4/09 21:32:

      צטט: עדית... 2009-01-24 13:42:42


      נדב,

      כל כך שמחתי לראות שהתחלת לפרסם.

      כדאי לעשות משהו בקשר לגודל של האותיות, דבר אתי אם אתה צריך עזרה, צריך קצת אקרובטיקה עד שלומדים לעשות את זה.

       

      נהדר!!

      עדית

       

      אהבתי מאוד

      ושתדעי שהגודל לא קובע!  רגוע

       


      אתה יוצא את פתח ביתך ואין אתה יודע מה מזמן לך הגורל...

      מעגל נהדר של צדק שנסגר ומותיר אותך מהרהר בהמון המון בריות שהצדק הקטן והפרטי שלהם לא נראה.

      אני שמח להיות לך חבר לקפה...

        14/2/09 20:41:

      יצאה לי הודעה חד משמעית . אכזרית. חותכת: "אין לך כוכבים"

      אז אחזור כשיהיו.

       

        24/1/09 13:42:


      נדב,

      כל כך שמחתי לראות שהתחלת לפרסם.

      כדאי לעשות משהו בקשר לגודל של האותיות, דבר אתי אם אתה צריך עזרה, צריך קצת אקרובטיקה עד שלומדים לעשות את זה.

       

      נהדר!!

      עדית

      פרופיל

      טימפי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין