בדרך כלל אני לא קוראת ספרים, או קוראת ועוזבת באמצע, או שאם אני קוראת עד הסוף זה לוקח לי חודשים ארוכים. ושירה? בדרך כלל אני לא מבינה כלום וחושבת שהמשורר או המשוררת לא באמת רצו שהקורא יבין אלא סתם, שהקורא ירגיש מטומטם.

אבל הספר הזה דיבר אלי מיד, ישר לתוך הלב, זה הכל היה ברור לי כאילו נכתב במיוחד בשבילי.

למעשה אני מרגישה כאילו יהונתן גפן מדבר איתי כבר מילדות. ונדמה שזאת אותה שפה פשוטה ובהירה שלא השתנתה אפילו שגדלתי ואני קוראת שירים למבוגרים. או שאולי היא השתנתה אבל כל כך צמוד אלי שלא הרגשתי כשזה קרה.

אחרי חוויית ההתפעמות מיד היה לי ברור שאני חייבת לקנות את הספר, או לתת מתנה ממני למישהו אהוב, או למישהו שיידע להעריך, או משהו, לעשות משהושינציח את מה שיש לי עם הספר הזה. אז קניתי, וישבתי בכיכר דיזינגוף הקרה בערב ל ספסל קר וקראתי לי. ואחרי שקראתי כמעט את כל השירים, חשבתי בגיחוך על כמה שהיה חשוב לי לרכוש אותם, כאילו שזה עושה אותם שלי.

וחשבתי לכתוב מכתב ליהונתן גפן עצמו ולספר לו כמה נגע ללבי הספר הזה ואולי לבקש שיקרא משהו שלי... אבל כמובן שלא. והנה אחד השירים:

יפהפיה

אשה יפה לא שלי

שערה דבש רטוב

ענן תפוז לבן

שט לו ברחוב.

צעדיך אילה קלה,

ואני אחריך -

דב.

אל תראיני

שאני כך -

טרחן ומרגל

שרודף אחריך

בלי סוף.

הן תדעי יפתי -

לא ארצה מאומה,

מלבד לרדוף

ולרדוף.