כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    בגלל שהוא ערבי? < ניצה צמרת

    97 תגובות   יום שלישי, 20/1/09, 23:24


    כמה חברים יש לכם? כמה מתוכם יהודים, כמה מתוכם ערבים, כמה מתוכם שמאלנים, מרכז, ימניים, בלי נטייה פוליטית, כמה מתוכם גרושים, עם כמה מהם שכבתם, כמה מתוכם הומוסקסואליים, כמה חברים וירטואליים יש לכם, כמה מהם יצא לכם לפגוש ולהפוך לחברים אמיתיים, לכמה מהם הרמתם טלפון בשבוע האחרון לשאול מה שלומם, כמה מהם הרימו אליכם טלפון לשאול מה שלומכם.

    לי יש חברים בכל הקטגוריות האלה. לפחות אחד מכל קטגוריה. אבל רק על אחד אני רוצה לספר  לכם. קוראים לו אמיר והוא ערבי מוסלמי מכפר קאסם.

    בחור צעיר בן 37, נהג מונית, נשוי ואבא לארבעה. "באס. אין לי תקציב לעוד ילדים", הוא אומר. 

    נפגשנו כשלמדנו יחד בקורס של משרד העבודה באריאל. מאז אנחנו בקשר.  אמיר ידע שאני גרה בשטחים ושתמכתי בטרנספר לערביי ישראל. הוא ידע שהייתי נערת גנדי ושאני חושבת שאין מקום לשני עמים בארץ שלנו. הוא ידע שהבן הגדול שלי מתחפש לערבי בצבא ולאו דווקא בפורים. הוא ביקר אצלי בבית ואני אצלו ויותר מפעם אחת.

    אני חייבת לציין שלחברות בינינו היו תגובות החל מכאלה שעיקמו את האף  או הרימו גבה ונשארו תקועים איתה במרכז המצח.

    היו כאלה שספקו כפיים, "את? שותה קפה עם ערבי בהפסקה?"

    והיו כאלה שלא אמרו כלום בפניי אבל מאחורי הגב  אמרו דברים לא יפים, כולל דיבורים על זה שאנחנו מזדיינים. אז אנחנו לא, אנחנו סתם חברים.

    לפני שבועיים הוא התקשר לשאול אם גם הילד הקטן שלי במלחמה ומה שלומו. 

    אמיר עשה את זה בגלל שהוא ערבי או בגלל שהוא בן אדם?

    הוא קורא עכשיו את "הבן הטוב" של שי גולדן ולדעתו גם ערביי ישראל הם סוג של ילדים מאומצים אבל  להבדיל, בלי הכרה ואהבת הורים כפי שבאה לביטוי בספר.

    ההקבלה הזאת עלתה לא סתם בימי מלחמת מבצע עופרת מדממת.

    הוא אמר לי שהוא לא מאחל לי להרגיש מה שהוא מרגיש בימים האלה כששלושה מהנהגים בתחנה שלו גויסו למילואים והוא מת מפחד שיקרה להם משהו.

    שאלתי אותו "באמת?"

    והוא אמר בפשטות שאני כל כך אוהבת ובכנות שאני מעריכה, "כן. אם יקרה להם משהו זה יהיה אסון גדול. יש להם משפחות והם חברים שלי. אני אוהב אותם. וחוץ מזה תחַשבי עלי. איך אני ירגיש בתחנה. אף אחד לא יגיד לי כלום אבל אני אהיה אשם."  

    ככה הוא הרגיש בדיוק גם במלחמת לבנון השנייה.

    אני זוכרת דברים מאוד דומים שהוא אמר אז.  

    לפעמים אני חושבת שהוא הרבה יותר אוהב את הארץ הזאת מאשר כל מיני אזרחים בעלי לאום ישראלי שאני מכירה.

    הוא לא התכוון לצאת להפגנות של ערביי ישראל מעולם. הוא אומר שטוב לו כאן והוא לא יורק לבאר שממנה הוא שותה.

    הוא לא שמאלן, לא גזען, לא עומד דום בצפירה, אין לו המנון והוא לא מתכוון להגר מכאן. זה הבית שלו, גם אם הוא מרגיש כמו ילד מאומץ אבל ללא הכרה ובלי אהבה.

    היום דיברנו שוב.

    "כן." אמרתי לו, "הילד היה בשבת. הכל בסדר אצלי. ואצלך?"

     

    ---------------

     

     

     

     

     

     


    הומאז' לפסל החירות. גן הפסלים אוגוסטו רודן, פריז 2007

     

    כל הזכויות שמורות  לניצה צמרת עט להשכיר

     

    www.words4u.co.il

    דרג את התוכן:

      תגובות (94)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/2/09 22:42:


      בשנת 2002, בשיאה של האינתיפאדה השנייה, השתתפתי במפגשים בנווה שלום עם צעירים פלסטינים משכם.

      עם כמה מהם התיידדתי ושמרנו על קשר באימייל ובמסנג'ר. במיוחד שמרתי על קשר עם בחור בשם אמר, שהיה צעיר ממני בכמה שנים ואני בטיפשותי ניסיתי לשבור את הקרח בפגישה הראשונה בינינו ושאלתי אותו עם אבא שלו הוא אבו-עמאר (ערפאת) ועל-כך השיב לי שאביו מת לפני כמה שנים. אין כמו לצאת אידיוט כדי להתחיל ידידות מופלאה.

      בשני מתוך שני המפגשים בהם השתתפתי סיפר אחד הפלסטינים, מוהאנד, על חוויה שהייתה לו לילה אחד שכחיילים נכנסו לבית משפחתו בחיפוש אחר מבוקשים. מיד אחרי שסיים לדבר הצבעתי וסיפרתי שאני הייתי בצד השני של הסיפור שלו. אומנם לא בשכם (ובאותו רגע שמחתי מאוד שלא שרתתי בשכם מעולם) אבל אני כחייל מילואים, חדשים ספורים לפני המפגש שלנו, נכנסתי באמצע הלילה לבתים של אנשים כדי לעצור מבוקשים ואני מכיר את הסיפור של מוהאנד מהצד של החייל.

      אני צריך לכתוב פעם על כל הסיפור הזה יותר בהרחבה, אבל אציין רק שהחבר'ה הפלסטינים דווקא קיבלו את העובדה שאני משרת במילואים ומשתתף בפעילות כזאת כחלק מהמציאות של הסכסוך ודווקא עוררתי בהם עניין כי אני בניגוד לרוב הישראלים האחרים הכרתי את השטחים ומשהו מהחוויה הפלסטינית.

      באוקטובר 2003 כשמחבלת התפוצצה במסעדת 'מקסים' בחיפה בה גרתי אז ורצחה בין היתר את חברי מימי בית הספר, ניר רגב ז"ל, אחד הראשונים ממכרי שדרש בשלומי היה אמר משכם שכתב לי אימייל, שהוא מקווה שלא הייתי במקום הפיגוע ושמה שקרה לא יפגע ביחסים בין שנינו.

      הסיפור שלך הזכיר לי אותו. לצערי היחסים בינינו התמסמסו סתם כי אני עצלן ועסוק בחיי היום-יום שלי ולא הקפדתי לשמור על קשר.

      זה הקיום שלנו. אבל צריך לדבר על זה, כי כל אוסף הסיפורים הקטנים הללו הם הראייה לכך שאפשר לחיות כאן אחרת.

       

        28/1/09 09:51:


      דוקא היו כמה חברים ערבים (כמו גם כמה מקבוצות שהזכרת) הבעיתיות שחברויות הן שבירות ועם האינתיפאדה הן התרסקו על סלעי האידיאולוגיות והאינטרסים המנוגדים. עם כל הצידוקים שהיו ויש לנו, באנו והשתלטנו על השטח שהם מרגישים שהוא שלהם. ואת האמת הזו קשה לשנות...

      דובי

      צטט: אדם ראשון 2009-01-22 23:40:03

      שואל את עצמי,

      כיצד ?  אחרי 1400 שנים של האיסלם 

      עדיין  חיו יותר ממליון יהודים במדינות  מוסלמיות,

      עד קום המדינה..

       

       

       

      לא הבנתי למה התכוונת ולכן ככל שאני מנסה להבין עולות אצלי שאלות בסגנון של  שאלה בתוך שאלה בתוך שאלה.... 

      האם אתה רומז שאפשר היה לחיות יחד?

      האם ההיסטוריה מוכיחה זאת? האם העבר מלמד על העתיד?

      האם הקמתה של מדינת ישראל הייתה חלון הזדמנויות לפני טבח המוני של היהודים שחיו במדינות אלה?

      האם הקמתה של מדינת ישראל סיכנה את היהודים במדינות מוסלמיות?

      האם אי הקמתה של המדינה הייתה מאפשרת תנאים של חיבה בין היהודים והמוסלמים בעולם ובמדינות המוסלמיות במיוחד?

       

        26/1/09 00:20:

      ניצה יקרה איךברגישות גדולה כתבת על היחס לאדם באשר הוא אדם,

      אביה של סבתי ניצל מטבח ביפו במאורעות 1921, שכן ערבי הסתיר אותו

      וכשביקשו את נפשו, אמר קודם כל תצטרכו להרוג אותי.

      הסיפור עבר במשפחה, כאות וגדולה שאפשר גם אחרת,

      אך במאורעות 1936 סבתי בתור אחות, היתה עדה לטבח ולפגיעות 

      שנהגו הערבים ביהודים, ומאז למרות ההצלה של אביה, 

      אמרה לשמור מהם מרחק, וכך גדלנו עם היחס כבדהו וחשדהו, 

      ואני בדיעה שאדם, בין אם הוא ערבי, יהודי

      נכה, עוור או כל יצור אחר עם מגבלות או דת או לאום

      יש להתייחס אליו כאל בן אנוש. 

      תודה לך

        25/1/09 13:15:
      מתנצלת על שגיאות ההקלדה לעיל. אני עוברת זמנים קשים. בי.
        24/1/09 10:12:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2009-01-22 22:44:37

      צטט: shabat shalom 2009-01-22 22:00:46


      לי אין חברים רבים ומגוונים כמו לך.

      אבל אני גר בשכנות לערבים.

      יש ערבים שאני סומך עליהם יותר מאשר על יהודים

      ויש יהודים שאני סומך עליהם יותר מערבים.

      וכמו בהתמקדות שלנו בעדות, כך ההתמקדות שלנו בלאום, לא מאפשרת לנו לראות את האדם שמאחרי הזהות הלאומית שלו.

      ולכך תוסיפי את עשרות השנים של שכול מלחמה וסיפורי הזוועה שכל צד מבליט אותם נגד הצד השני,

      ואין כל טעם להתווכח בהם על האמת: של מי היא.

      כי אנחנו נידונו לראות את הלאום, ולא את האדם.

      ולא אשמת/ינו/ם היא, אלא השטפון המשוגע של האירועים, וההפעלות אותנו/ם ע"י מנהיגים.

      והבלגן הגדול הזה, פתאום מתגמד מול סיפור כזה של אמא של חייל יהודי ונהג ערבי.....

      (ראית את התגובות חסרות האנושיות של נשים יהודיות כאן בקפה על מותן של בנות הרופא מעזה??)

       

      יוסי,  טוב שבאת כנציג הקול השפוי מהגליל.

      על זה מדובר פה על התנהלות בינאישית . אשמח אם תקרא את תגובתי ליורם מרכוס. אני חושבת שרק שם הצלחתי לתאר את הסיטואציה החברית.

       

      החברים שלי מגוונים והם כוללים נשים וגברים מהעבר ומההווה, אמיר הוא יחיד בקטגוריית הלאום שלי כפי שהגדרת את עמישראל חי.  כי לעומתו יש לי ידיד בדואי שהזכרתי כאן והוא מוסלמי ושירת בצה"ל. האם זה הופך אותו לישראלי? לדעתי כן. הוא אזרח שממלא את חובותיו למדינה.

       

      בעניין הפסקה האחרונה. תרשה לי לא להגיב למה שהיה כאן. זה היה ונגמר.

      ולי אין לי מושג איך אנחנו פוגעים ויורים בעצמנו בחיילים שלנו - (ירי דו"צ ), אז מאיפה שאני אבין למה הן נהרגו בביתן.

      תודה

       

       

      ובכל זאת הפיסקה האחרונה אומרת משהו:

      האם אפשר "סתם ככה" להבין אבא ששתי בנותיו מתו? ("להבין" זה המינימום של להיות עצוב - בלי קשר למי שירה ומי צודק. סתם כי מדובר בבני אדם בתוך טרגדיה שנכפתה עלינו/עליהם...). ב"אקטואליה" כעסו על האב שבנותיו נהרגו, והצהירו שאין זה נוגע להם, ועכשיו הם הולכים לישון שנת הצהריים.....

      לאובדן האנושיות יש השלכות רבות מעל ומעבר לשאלה הערבית-יהודית.

      זו דעתי. 

        24/1/09 09:48:
      הלוואי על כולנו. בפרעות חברון של אז היו ערבים שהחביו יהודים, אבל במשך שנים היו עארבים שרצחו את הבוסים שלהם, ואת ה"כביכול" חברים שלהם. מתה לשלום, מתה לחברות, מתה לשיתוף פעולה - אבל זה לא בדיוק עהולך. ברתק העוקץ כתבתי על נסיון רע שארע לי בעכו. כולם התנפלו עלי, והגדיל  עשות ערבי אחד שהיה מוכן להחזיר אותי לתאי הגזים כאן ועכשיו.
        24/1/09 01:38:


      * אז את טרנספרסטית וימנית

      מעניין... לא הייתי מגלה זאת לבד... אבל חשוב דיעות פוליטיות? מה שחשוב זה האנושיות והאמפטיה הרבה שראיתי ברשימה שלך...אהבת אדם...

       

        23/1/09 10:41:


      אין משמעות לא לגזע ולא ללאום כשאתה פוגש את האדם נטו,

      רק לפעמים יש לך חשד שאולי....גם הוא נגוע בדעה קדומה כלשהו

      ואת יודעת ניצה להרגיש ערבי זה כמו, קצת להרגיש את היהודי בגולה

      אני עדיין זוכרת

      אתה צריך להצדיק את קיומך כל הזמן ולהוכיח...

      ולכן, יש בי רגישות עצומה בכלל לכל מה שקשור לגזע של האדם וחבל מאוד שהמציאות בארץ

      מרחיקה את הלבבות ולא תמיד בגללנו, לא תמיד,

      גם אצלהם יש "יהודים" אצל ערבים שרואים בנו היהודים את

      ה"ערבים" שלהם

      חיבור נהדר ותודה לך

        23/1/09 10:39:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2009-01-22 20:15:02

      צטט: yoram marcus 2009-01-21 16:43:34

      חברות יפה, בינך לבין אמיר. לא מגשרת על פני דעות שונות, על אף.

      לא נראה לי כלל שאמיר מייצג הלך רוח או קבוצה כלשהי בשיוך האתני-פוליטי שלו, הוא בסך הכול אדם פרטי שמצא דרך אישית. מעין הליכה 'בין טיפות'. יש בדרכו גם פיקחות ופרגמתיות של אדם שמבין שלטובתו וטובת משפחתו עליו להיות ביחסים טובים עם היהודים שבחייו, בחיי-החברה שלו ובעבודתו. לא כל כך מתרשם מהכנות, זו יותר פרגמאתיות כאמור או דרך איך להסתדר בחיים, סגנון ותו לא, דיבורים. הוא יוצא דופן, משהו, בכך שאינו מפגין בשיחותיו הזדהות עם האג'נדה התקיפה של 'אחיו', אבל אין לי ספק שגם אם הוא נזהר מלבטא הוא מזדהה.

      ניצה, אני מככב לך. על כנותך. רצונך הטוב. אנושיותך. לא לאידיליה שכביכול נוצרה פה. פתרון הקונפליקט הישראלי-ערבי שגילו מעל 100 שנה, ממש לא יצמח מכאן. 

      יש הרבה שכל ביחסים כאלה והם יכולים להשתמע לשני הצדדים.

      אני עזבתי התיישבות כי לא הייתי מוכנה להעסיק עבודה ערבית. אני ראיתי בזה ניצול. בעלי לשעבר חשב כמוני אבל ראה בעניין עיקרון מהסיבות שלו, שלא כאן המקום לפרטן.

      זוויות ראייה של אנשים תלויות בנסיבות חייהם. בחינוך. בהיסטוריה הפרטית שלהם. כך אני, כך אמיר. כולנו מהלכים על קצות האצבעות לפעמים. מחייכים במקום הנכון ולפעמים גם מסוגלים לחייך באמת מהלב. הוא הציע את עצמו לסייע לי כשעברתי דירה ולא הסכמתי. למרות שהייתי משלמת לו כמובן. והוא לא היה לוקח כסף כמובן. זה מורכב. אין ספק שליחסי עלות תועלת המצאתי מציאות חדשה. אבל, עובדה שהיא קייימת. ואני זהירה והוא זהיר. כמו בני אדם שאכפת להם האחד מרגשות השני גם אם זה נראה למתבונן מהצד כמו איוולת גמורה.

       

      תודה יורם, התגובה שלך הייתה כנה. התגובה שלך  שונה מכל מה שנכתב כאן עד עתה ואני מאוד שמחה להגיב . סליחה אם הייתי רגשנית מדי.

       

       מאוד מעריך את תגובתך ניצה. יתירה מזו: מקבל אותה. נראה לי שמה ששנינו העלינו, הופך בזאת למקשה אחת של דברים המשלימים זה את זה. נכון שהתבטאויותיי שונות, וככלל, משל אחרים, הן ללא נאיביות, לא נגועות בהיתממות, ללא טמינת ראש בחול, וללא משאלות לב נטולות טעם. אין אפשרות למחות את הניגוד בין שני העמים, הערבי והיהודי, מאחר שהוא מושרש, נטוע באדנים של ניגוד אינטרסים קוטבי ומלחמה קיומית של אתה או אני, ומלווה שנאה תהומית עזה שלהם אלינו שעקרונותיה גם תרבותיים, ואקוויוולנטית למסורתם בדבר נקמת-דם שהקדמה והתמורות שהעולם עבר לא הצליחה לשנות. עד עתה הקונטקסט לא היה הסדר שלום איתם אלא הסדר, מה בכלל בינו לבין 'שלום'. כשלחמנו אנו על הקמת המדינה, לא שלום רצינו אלא מדינה. כך הם, שלום לא מעניין אותם ובצדק מבחינתם אלא זכויות לאומיות ודחיקת רגלינו מכאן כי הם רואים בנו כופרים ונטע-זר שאינו שייך כלל  לאזור ו"פשרה" היא מלה שאינה בלקסיקון שלהם. כך הפרימיטיביים והפונדמנטליסטים, כך גם התרבותיים ומלוקקי-הלשון שיגידו לך דבר אחד אבל 'האמת' שלהם אותה אמת כי אין אצלם ורסאטיליות, על מגוון-דעות הם לא שמעו, אין ולא היה ולא יהיה כזה.

      לא אומר שאובמה לא יצליח להביא להסדר באזורנו, ואפילו סבור להפך, גישתו האגרסיבית שבה יכריח את שני הצדדים ויכופף את ידם דווקא יכולה להיות לא לרועץ אלא לטובה, לחסד גם להם וגם לנו כדי לגמור פעם ולתמיד את סכסוך הנדל"ן החמוץ מדם ולהשאיר את שני הצדדים, בעיקר השני שלא רוצה לשמוע את המלה "ויתורים", כשרק חצי  תאוותו בידו.

      תודה ניצה שעל במת-הדיון שהצבת בסיפורך האישי המעניין, יכולתי להוסיף דברי השלמה אלה.

        23/1/09 10:30:

      אנו זקוקים ללאום כדי לחיות לעד

      ולאנושיות כדי להכיר במגבלותינו

       

        23/1/09 09:06:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2009-01-22 22:34:00

      צטט: white-angel 2009-01-22 18:59:09

      אין לי חברים, אז אני פטורה מלענות?

      :-)

       

       

       

       

      דווקא בגלל שאין לך חברים את יכולה להיות אוביקטיבית.

      לדעתי.

      רק לדעתי.

       

      מה שלומך?

      לגבי חברים, אף פעם לא עשיתי אבחנה בין דת מין גזע ולאום

      כאחת שגדלה בעיר מעורבת, זה רק טבעי שיהיו לי חברים מכל גווני הקשת.

       

      לגבי המה שלומי?

      משתפר והולך

      תודה יקירה

      }{

       

        22/1/09 23:40:

      שואל את עצמי,

      כיצד ?  אחרי 1400 שנים של האיסלם 

      עדיין  חיו יותר ממליון יהודים במדינות  מוסלמיות,

      עד קום המדינה..

       

      צטט: shabat shalom 2009-01-22 22:00:46


      לי אין חברים רבים ומגוונים כמו לך.

      אבל אני גר בשכנות לערבים.

      יש ערבים שאני סומך עליהם יותר מאשר על יהודים

      ויש יהודים שאני סומך עליהם יותר מערבים.

      וכמו בהתמקדות שלנו בעדות, כך ההתמקדות שלנו בלאום, לא מאפשרת לנו לראות את האדם שמאחרי הזהות הלאומית שלו.

      ולכך תוסיפי את עשרות השנים של שכול מלחמה וסיפורי הזוועה שכל צד מבליט אותם נגד הצד השני,

      ואין כל טעם להתווכח בהם על האמת: של מי היא.

      כי אנחנו נידונו לראות את הלאום, ולא את האדם.

      ולא אשמת/ינו/ם היא, אלא השטפון המשוגע של האירועים, וההפעלות אותנו/ם ע"י מנהיגים.

      והבלגן הגדול הזה, פתאום מתגמד מול סיפור כזה של אמא של חייל יהודי ונהג ערבי.....

      (ראית את התגובות חסרות האנושיות של נשים יהודיות כאן בקפה על מותן של בנות הרופא מעזה??)

       

      יוסי,  טוב שבאת כנציג הקול השפוי מהגליל.

      על זה מדובר פה על התנהלות בינאישית . אשמח אם תקרא את תגובתי ליורם מרכוס. אני חושבת שרק שם הצלחתי לתאר את הסיטואציה החברית.

       

      החברים שלי מגוונים והם כוללים נשים וגברים מהעבר ומההווה, אמיר הוא יחיד בקטגוריית הלאום שלי כפי שהגדרת את עמישראל חי.  כי לעומתו יש לי ידיד בדואי שהזכרתי כאן והוא מוסלמי ושירת בצה"ל. האם זה הופך אותו לישראלי? לדעתי כן. הוא אזרח שממלא את חובותיו למדינה.

       

      בעניין הפסקה האחרונה. תרשה לי לא להגיב למה שהיה כאן. זה היה ונגמר.

      ולי אין לי מושג איך אנחנו פוגעים ויורים בעצמנו בחיילים שלנו - (ירי דו"צ ), אז מאיפה שאני אבין למה הן נהרגו בביתן.

      תודה

       

       

      צטט: white-angel 2009-01-22 18:59:09

      אין לי חברים, אז אני פטורה מלענות?

      :-)

       

       

       

       

      דווקא בגלל שאין לך חברים את יכולה להיות אוביקטיבית.

      לדעתי.

      רק לדעתי.

       

      מה שלומך?

      צטט: בר בי קיו קבב רומני 2009-01-22 18:49:02


      וואלה.

      איך כל אחד שיש לו קשרי חברות עם ערבי זה או אחר, ישר חושב...

      "וואלה אם היו נותנים לי"? "בשניה הייתי עושה שלום".

      גבירתי הצעירה.

      מאות ואלפים מאיתנו יכולים להיות חברים של אלפים מהם.

      ואותם חברים עדיין ישארו במיעוט בשני הצדדים.

      אצלנו?  המיעוט יכול לצעוק, לבקר, להפגין ומאום(כמעט) לא יאונה לו.

      אצלם? ברגע שהמיעוט ישאף לצאת חוצץ כנגד אי אילו מהרוב?....

      בשניה שוחטים אותם.

      לא יכולה לקום תנועת שלום ערבית לדוגמא, שתגנה פעילות ערבית קיצונית.

      ישחטו את כולם.  מי?  הערבים את אחיהם.

      אף מוסלמי לא מפחד ממוסלמי כמו מוסלמי ואף מוסלמי לא הורג מוסלמי כמו מוסלמי.

      מכיר גם ערבים מוסלמים. שוחחתי עם כמה מהם בזמן המלחמה.

      "בחיאתק" אמרו לי. "אתם צריכים לשחוט את החמאס בעזה".

      "למה"?  "מפני שהנהנים הראשונים יהיו הערבים עצמם" .

      "אנחנו". "אפילו אם מאוד נרצה, לא נעשה כלום"

      "למה"?  ישחטו אותנו כמו כבשים".

      "גם הערבים המתונים יחסית, שצועקים כל היום וכל הלילה נגד ישראל ומדיניותה"?

      עושים זאת מכיון שהם פוחדים לעשות כך נגד בני עמם בפרהסיה".  סוף ציטוט.

      מפני שיבולע להם ב-no time (תוספת שלי)

      הייתי צוחקת ואומרת שעולם הדימויים שלך בא מעולם הבשר , בזכות ההתמקצעות שלך בתחום. אבל אני לא צוחקת. דברים שלא כתבתי ולא התייחסתי אליהם מקבלים אחיזה מעדויות ברחוב הערבי ולא הייתי רוצה להתייחס, ברשותך. קראתי הרבה על האסלאם המודרני שנשאר בחושך הפונדמנטליסטי.  רק הם יוכלו להציל את עצמם מעצמם.

      מאוד מודה לך על הביקור הכתום. 

       

      צטט: primakuku 2009-01-22 11:04:30

      צטט: Kik2me 2009-01-21 12:09:44

      ניצה היקרה,

       

      הכתיבה שלך נעמה לי והנושא האמור עוד יותר.

      עניין ההקבלה לילד שלא זוכה לאהבה וליחס נוגה, מצמרר ולעזאזל, כל כך נכון!

       

      עד שיתחלף פה דור ואולי דברים ייראו אחרת, חבקי אותו כחברת אמת והיי לו את אם ואחות.

       

       

      מאז תחילת ההתיישבות היהודית בא"י חלפו מספר דורות והערבים עדיין מרצחים בנו ומסרבים לקבל אותנו פה אז אם כבר את צריכה לרשום -שעד שהערבים לא יקבלו את זכותינו על הארץ הזאת וזכותינו להגדרה עצמית ולמדינה לא יהיה פה לא שלום ולא הסדר אלא מלחמה תמידית,כי אני לא מתכוון לוותר על מקומי כאן,ואת?

       

      אז מה יהיה? נתקוטט אני אתה והיא. את דעותיי שלי לא הסתרתי. שתי מדינות לשני עמים. כל אחת בתחומה. אינטרסים משותפים של שגשוג כלכלי יובילו  את הדרך לכך. העוני יימאס, הפליטים דור שלישי ורביעי ישאפו לקבל יותר מאשר שק מאונר"א.  בדיוק כמו שקרה בהרבה מדינות בעולם.

      לפני זה צריך לעשות שלום בין אנשים . לא סיסמאות. אבל אני באמת לא רוצה להיכנס לדיון לוחמני בסגנון שהצגת בדבריך.  

       

      צטט: primakuku 2009-01-22 10:49:56

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2009-01-21 00:34:28

      צטט: אסתי. 2009-01-20 23:48:02


      נגעת בחיבור אצלי גם. התרגשתי ניצה.

      בתקופת רבין היו לי חברים בג'נין. אצל אחד מהם, מרצה באוניברסיטת ביר זת

      ביקרתי לא פעם בבית. שם. בסמטאות הוא גר. השגנו לו אישורים לבוא אלינו.

      אירחנו אותו ואת אישתו לא פעם. היו ימים יפים. ממלחמת לבנון נותק הקשר.

      הפוסט מזכיר לי את ההפסד שכולו שלי.

       

      תודה.

       

      את מזכירה לי סיור שעשינו באום אל פאחם במוזיאון המורשת של הכפר.

       

      עמדתי מול הצילומים שמנציחים שושלת משפחתית של המארח שלנו.

       

      "אנחנו קודם כל פלשתינאים," אמר הדוקטור להיסטוריה.

       

      ואני חשבתי לעצמי, איזו חוצפה ואחר כך, הוא צודק, ואחר כך הוא לא צודק.

       

      ואחר כך, קבינימאט , מה קשור מה אני חושבת. ככה הוא מרגיש. ככה אני

       

      צריכה לכבד אותו.

       

       

      "אנחנו קודם כל פלשתינאים," אמר הדוקטור להיסטוריה.

       

      האם שאלת אותו ממתי הם פלשתינאים?

      כי עד 1948 היחידים שקראו לעצמם פלשתינאים היו היהודים שישבו פה ,ואילו הערבים סרבו להיקרא כך,כעדות ראי את השמות למוסדות-הוועד הערבי העליון מול בנק אנגלו פלשתינה היהודי או הסוכנות היהודית לא"י-פלשתינה.

      מה גם שרוב תושבי אום אל פאחם הם ממצריים,אז אני לא יודע מה הוראה לך אך אני יודע שהתעמולה שלהם שובה נפשות רבות,כי האמת אין עם פלשתינאי אלא אוסף של חמולות שהגיעו מכל רחבי המזה"ת למטרות תעסוקה בעידודו של הממשל הבריטי ורק בגלל הקמת מדינת ישראל החליטו מדינות ערב כלחץ על ישראל להקים את העם הזה ולהחליט שהם "פליטים" בעוד שלמעשה הם מהגרי עבודה שברחו  כתוצאה מהמלחמה.

       

      אני קודם יהודי ואח"כ ישראלי ואילו הוא קודם פלשתינאי ואח"כ מה? הוא לא מציין ,מעניין למה ומעניין למה לא שאלת אותו.

       

      זה לא מעניין . מכיוון שזה מה שהוא אמר ותו לא. הוא היה המארח. אני לא אורחת מציקנית. מחשבותיי עמי. אפשר?

      צטט: ymorag 2009-01-22 10:48:18

      כל הכבוד ,

      אם לא נתחיל להתייחס אליהם כבני אדם

      ולהבין עד כמה הם בני אדם תמיד נשאר

      באותה המצוקה והפחד ולעולם לא נוכל

      לצאת ממעגל השנאה

      אני דרך אגב אב לבת הנשואה עם מוסלמי

      והיחסים נפלאים

      יוסי

      התנהגות אנושית היא דבר שאינו מובן מאליו.

      לגבי "הבת שלי נשואה עם מוסלמי". נישואים בין בני דתות שונות יכולים להיות הרמוניים בין בני הזוג. למה לא? זה שגם לך יש יחסים נהדרים, נשמע לי הגיוני. ושוב למה לא? אלא אם כן, נקודת המוצא שלך לנישואים הללו הייתה מסויגת והנה הופתעת מהגילוי שטוב לה ושהחתן הוא בחור נפלא. 

       

        22/1/09 22:00:


      לי אין חברים רבים ומגוונים כמו לך.

      אבל אני גר בשכנות לערבים.

      יש ערבים שאני סומך עליהם יותר מאשר על יהודים

      ויש יהודים שאני סומך עליהם יותר מערבים.

      וכמו בהתמקדות שלנו בעדות, כך ההתמקדות שלנו בלאום, לא מאפשרת לנו לראות את האדם שמאחרי הזהות הלאומית שלו.

      ולכך תוסיפי את עשרות השנים של שכול מלחמה וסיפורי הזוועה שכל צד מבליט אותם נגד הצד השני,

      ואין כל טעם להתווכח בהם על האמת: של מי היא.

      כי אנחנו נידונו לראות את הלאום, ולא את האדם.

      ולא אשמת/ינו/ם היא, אלא השטפון המשוגע של האירועים, וההפעלות אותנו/ם ע"י מנהיגים.

      והבלגן הגדול הזה, פתאום מתגמד מול סיפור כזה של אמא של חייל יהודי ונהג ערבי.....

      (ראית את התגובות חסרות האנושיות של נשים יהודיות כאן בקפה על מותן של בנות הרופא מעזה??)

      צטט: t-show 2009-01-22 10:43:40


      החלק העצוב הוא שרוב ערביי ישראל מרגישים כמוהו אך קולם לא נשמע, והמיעוט הקיצוני שולט בהם...

      למרות היותי ימני בדעותיי, ערביי ארץ ישראל אנשים נהדרים ההנהגה שלהם קצת דפוקה...

      מזכיר לי מדינה נוספת במזרח התיכון עם אותה בעיה... (:

       

      תראה, הם מודעים לעובדה שהם מיעוט. כרגע . מיעוט צריך להתנהג באופן לאומני. ומצד שני רצוי לו להיכפף למשוגות השלטון. הם דבקים במדינת ישראל ולא רק באדמתה.אבל מעניין  שהם מיעוט לאומי נדיר שאין לו שאיפות אירידטיות. ההיסטוריה של מיעוטים לאומיים מראה שהם שואפים לרוב,לספח את שטחי המיעוט אל מדינת הלאום השכנה.ערביי ישראל הם יוצאים מן הכלל הזה. ובינתיים המלחמה הזו עברה עם פחות התפרעויות והפגנות, כי אני מאמינה שהם זוכרים איך הדירו הישראלים את רגליהם מיישוביהם ובמה זה עלה, להם ולנו.

       

      צטט: נמישקה 2009-01-22 09:23:49


      ריגשת אותי ובסופו של דבר כולנו בני אדם ובמהות אנחנו טובים ואוהבים.

      תודה ששיתפת אותנו....

       

      שלום, ברוכה הבאה לבית של השפיות הזמנית (:-  והלוואי ותימשך ותשפיע.

      צטט: לוטרה 2009-01-22 07:51:12


      חיממת לי ת'לב.

      תודה ניצה.

       

      נבוך

      צטט: michael-ballak 2009-01-22 01:50:44


      נהדר ניצה. עברתם את מבחן החברות האמיתית.

       

       

      ומה קורה בהולנד? עם ההפגנות? איך אתה מתמודד?

      צטט: sherry refael 2009-01-22 00:15:21


      ניצה יקרה

      בדיוק בגלל זה אוהבת אותך.

      שמחה ש הכל נגמר בינתיים .

       אוהבת

      *אחד ענק מליבי

      שלך שרי

       

       

      נגמר ובאמת בינתיים. כי מי יודע מה יהיה מחר- מחרתיים?

      תודה אישה אהובה וחברה טובה שכמוך.

      צטט: meirgozlan 2009-01-21 23:10:42


      אני דוקא חושב שכן או אפילו מאוד אכפת לך שהוא ערבי (לא שזה דבר רע  רק מה שכן אל תגידי שלא) אחרת לא היית מפרסמת על זה עמוד שלם כדי שכולם יראו

      אשמח אם תתקני אותי (כמובן אם את אמיתית עם עצמך)

       

      אני אמיתית.

      אני לא יוזר פיקטיבי שיכול להתל כאן באנשים.

      ואני אמיתית עם עצמי ואני אכתוב על 10 עמודים או כמה שיהיו לי מילים בשביל להגיד שאכפת לי שהוא ערבי ובעצם לא אכפת לי. מה חטאתי שנולדתי יהודיה? מה חטא הוא שנולד מוסלמי?

      הרי בפתיח כתבתי על כל מיני סוגים של חברים. על חלק מהם כבר כתבתי. הגיע זמנו של אמיר. דווקא בגלל שהוא ערבי. ויש לי וידוי, העניין אתו כבר ישב לי בבטן שבועיים. חיכיתי שהמלחמה תסתיים.

      צטט: אמן סודי 2009-01-21 20:29:19

      אז חוץ מזה שהוא בן אדם טוב לא הבנתי - אביגדור ליברמן יתן לו לגור איתנו או לא ?

       

      אביגדור ליברמן עוד לא עמד במבחן העשייה האמיתי הפוליטי. לדבר הוא יכול חופשי, אבל כשמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא פורש.

      כן. אני גם חושבת שאמיר בחור טוב.

      ומה זה לגור איתנו?

      בבניין שלך אי שם בעיר זומירון, יסכים ועד הבית שערבי שומו שמיים יקנה דירה? בקושי להשכיר יסכימו לאפשר לו.

      מכאן ידידי, (מותר?) לא בליברמן עסקינן אלר בך ובי.

      המון תודות על הביקור.

      צטט: טושקיה 2009-01-21 19:21:26


      חזק ביותר

       

       

      היי טלי.

      תודה

      צטט: yoram marcus 2009-01-21 16:43:34

      חברות יפה, בינך לבין אמיר. לא מגשרת על פני דעות שונות, על אף.

      לא נראה לי כלל שאמיר מייצג הלך רוח או קבוצה כלשהי בשיוך האתני-פוליטי שלו, הוא בסך הכול אדם פרטי שמצא דרך אישית. מעין הליכה 'בין טיפות'. יש בדרכו גם פיקחות ופרגמתיות של אדם שמבין שלטובתו וטובת משפחתו עליו להיות ביחסים טובים עם היהודים שבחייו, בחיי-החברה שלו ובעבודתו. לא כל כך מתרשם מהכנות, זו יותר פרגמאתיות כאמור או דרך איך להסתדר בחיים, סגנון ותו לא, דיבורים. הוא יוצא דופן, משהו, בכך שאינו מפגין בשיחותיו הזדהות עם האג'נדה התקיפה של 'אחיו', אבל אין לי ספק שגם אם הוא נזהר מלבטא הוא מזדהה.

      ניצה, אני מככב לך. על כנותך. רצונך הטוב. אנושיותך. לא לאידיליה שכביכול נוצרה פה. פתרון הקונפליקט הישראלי-ערבי שגילו מעל 100 שנה, ממש לא יצמח מכאן. 

      יש הרבה שכל ביחסים כאלה והם יכולים להשתמע לשני הצדדים.

      אני עזבתי התיישבות כי לא הייתי מוכנה להעסיק עבודה ערבית. אני ראיתי בזה ניצול. בעלי לשעבר חשב כמוני אבל ראה בעניין עיקרון מהסיבות שלו, שלא כאן המקום לפרטן.

      זוויות ראייה של אנשים תלויות בנסיבות חייהם. בחינוך. בהיסטוריה הפרטית שלהם. כך אני, כך אמיר. כולנו מהלכים על קצות האצבעות לפעמים. מחייכים במקום הנכון ולפעמים גם מסוגלים לחייך באמת מהלב. הוא הציע את עצמו לסייע לי כשעברתי דירה ולא הסכמתי. למרות שהייתי משלמת לו כמובן. והוא לא היה לוקח כסף כמובן. זה מורכב. אין ספק שליחסי עלות תועלת המצאתי מציאות חדשה. אבל, עובדה שהיא קייימת. ואני זהירה והוא זהיר. כמו בני אדם שאכפת להם האחד מרגשות השני גם אם זה נראה למתבונן מהצד כמו איוולת גמורה.

       

      תודה יורם, התגובה שלך הייתה כנה. התגובה שלך  שונה מכל מה שנכתב כאן עד עתה ואני מאוד שמחה להגיב . סליחה אם הייתי רגשנית מדי.

       

      צטט: אלי למה 2009-01-21 16:07:45


      הפוסט הזה נפלא. את ממצה את הקופליקט האישי שיש לרבים. את מציגה הפרדה מושלמת בין הצורך להחליט על דעה שתתאים לפתרון המצב לבין מטען אישי רגשי.

      הלוואי ויהיו רבים כמוך. נשיקה

       

       

      לדעתי זה בלתי נמנע במצב של חיכוך וקרבה , הרי בתוך עמי הם יושבים , עדיין בחזקת מיעוט אבל לא רחוק היום והדמוגרפיה השלילית שנו תהפוך אותנו למיעוט . אני מקווה שעד אז יקומו מנהיגים חכמים שיידעו לעשות הסכמים  וגם אם לא יהיה שלום חם ותוגשנה כתפיים קרות, לא נורא. העיקר שהסכסוך הזה לא ייגבה יותר קורבנות.
        22/1/09 18:59:

      אין לי חברים, אז אני פטורה מלענות?

      :-)

       

       

      צטט: אפי! 2009-01-21 15:50:40

      אז מה אצלו?

      הוא שמח כך אמר שהמלחמה הזו הסתיימה. שמח שהדוד שלו נשאר בחיים. הוא טוען שאין אצלם במשפחה חמא"סניקים ואני עושה פרצוף מולו וקורצת. בטח. וזהו. עש הטלפון הבא.

       


      וואלה.

      איך כל אחד שיש לו קשרי חברות עם ערבי זה או אחר, ישר חושב...

      "וואלה אם היו נותנים לי"? "בשניה הייתי עושה שלום".

      גבירתי הצעירה.

      מאות ואלפים מאיתנו יכולים להיות חברים של אלפים מהם.

      ואותם חברים עדיין ישארו במיעוט בשני הצדדים.

      אצלנו?  המיעוט יכול לצעוק, לבקר, להפגין ומאום(כמעט) לא יאונה לו.

      אצלם? ברגע שהמיעוט ישאף לצאת חוצץ כנגד אי אילו מהרוב?....

      בשניה שוחטים אותם.

      לא יכולה לקום תנועת שלום ערבית לדוגמא, שתגנה פעילות ערבית קיצונית.

      ישחטו את כולם.  מי?  הערבים את אחיהם.

      אף מוסלמי לא מפחד ממוסלמי כמו מוסלמי ואף מוסלמי לא הורג מוסלמי כמו מוסלמי.

      מכיר גם ערבים מוסלמים. שוחחתי עם כמה מהם בזמן המלחמה.

      "בחיאתק" אמרו לי. "אתם צריכים לשחוט את החמאס בעזה".

      "למה"?  "מפני שהנהנים הראשונים יהיו הערבים עצמם" .

      "אנחנו". "אפילו אם מאוד נרצה, לא נעשה כלום"

      "למה"?  ישחטו אותנו כמו כבשים".

      "גם הערבים המתונים יחסית, שצועקים כל היום וכל הלילה נגד ישראל ומדיניותה"?

      עושים זאת מכיון שהם פוחדים לעשות כך נגד בני עמם בפרהסיה".  סוף ציטוט.

      מפני שיבולע להם ב-no time (תוספת שלי)

      צטט: מיא 2009-01-21 15:40:59

      בנאדם הוא בנאדם הוא בנאדם.

       

      לפעמים אויב יכול להיות אוהב ולפעמים חבר יכול להיות זאב. בניגוד למה שבת יוסף כתבה כאן. אבל אני ברוח האופטימית שלי תמיד מקווה שדברים יסתדרו.

      צטט: בת יוסף 2009-01-21 14:22:10


      סיפרת על קשר אנושי וחם.

      ויש בסיפור אמונה ואופטימיות שהקשרים אפשריים. שאדם לאדם- אינו זאב.

      התקווה קיימת.

       

      אני בטוחה שמדובר בחלום רטוב. ואני כותבת זאת בצער. יש ביפו גטאות ובחיפה וגם נצרת התפרדה. רק מעלות תרשיחא מצליחות לקיים דו קיום מוניציפאלי בשכנות טובה.

      והלוואי ואתבדה.

      צטט: -תמר- 2009-01-21 14:20:20


      מדינת ישראל מתייחסת לערביה באמביוולניות. יש הזנחה מוניציפאלית לאורך שנים, והתעלמות מה"בעיות"  עד למדיניות של טיאטוא מתחת לשטיח. יש לזה סיבות ותירוצים אבל לא כאן המקום.

      עם האנשים נוצרות חברויות, ויחסי עבודה, וחיבה ואכפתיות. כולנו בני אדם.

      זו הטרגדיה, בעצם.

      שכשאנחנו תמר וסלים, אז יש הידברות, ואחווה, וגישור טבעי על הבדלי דיעות ואמונות. אבל כשיש אצלו בכפר הפגנה פוליטית, או אצלי ביישוב, אז פתאום הכל הופך ל"אנחנו" ו"הם".

       

      מתוקה זו בעיה העניין המוניציפאלי הזה. כי את יודעת שברגע שסוללים כביש כל הבתים מתקרבים אליו וללא אישורי תב"ע כמובן. כמו גם בנייה בלתי חוקית בחצרות ובשטחי חקלאות בשם החמולה . בגליל זה נפוץ מאוד ויוצר בעיה של תשתיות מיים וכדומה. אבל לא לשם כך התכנסנו. חברות בין אנשים אינה קשורה בגזע ולאום, אלא אם מחליטים באותה מידה לא להיות חבר של איש גבוה או שמן.

      ויש לי בשורות טובות דווקא בישראל , לא תאמיני יש הרבה  חדשות בעניין של איכות חיים ורמת חיים גם בקרב האוכלוסייה הפלשתינית, החל מירידה תלולה בתמותת תינוקות ועלייה באריכות חיים, גידול ניכר של רוכשי השכלה ועוד והפחתה במספר המובטלים. יש עוד הרבה מה לעשות. מאידך בהשוואה למדינות נאורות כמו אנגליה וצרפת ואף ארה"ב האחוזים של העלייה באכות חיים וברמת חיים הרבה יותר נמוכים.

       

        22/1/09 13:39:

      צטט: primakuku 2009-01-22 11:19:48

       

      ומה עם ההזנחה של הערבים שגרים באותה רשות מוניציפאלית? מדוע אין הם יכולים לקחת את מקום מגוריהם ולשנות את מראהו ע"י למשל תשלום ארנונה וסדרי ממשל תקינים ?

      הכי קל להאשים את הממשלה אבל גם לתושבים יש תרומה למצבם ואני לא בטוח שרע להם - המדינה אולי מזניחה אותם אך מצד שני לא דוחפת את האף ואיש הישר בעיניו ייעשה.

      משום כבודה של כותבת הבלוג, לא פותחת פה ויכוח.

      ציינתי את מורכבות העניין כשמדברים על "ערבים" בהכללה, מול חברות של אנשים באשר הם. בין אם ערבים או יהודים או אחרים, שחיים פה, בתחומי מדינת ישראל.

       

        22/1/09 11:25:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2009-01-21 13:59:51

      צטט: ליאת z 2009-01-21 07:38:09


      כל השיפוט לפי גזע הוא הרי טעות מיסודו: אם היית אומרת לי שכל היהודים אחים זה לזה, אולי הייתי שופטת את "הערבים" כולם כגוש אחד. הרי אפילו תושבי עזה רבים מתעבים את החמאס ועוד ועוד דוגמאות.

       

      ערביי עזה הם היתומים הזנוחים האמיתיים לטעמי - לאף אחד בעולם לא איכפת מהם ובנינו, זו קצת חלוקת גורל איתנו. גם עלינו אף אחד לא שם איזה שש שנים, ממש כמה עשרות שנים אחורה. אולי לא סתם נקלענו לאותה פיסת אדמה. מי יודע.

       

      זו אינה שותפות גורל זו חלוקת גורל. בדיוק כמו שכתבת.שכנים. ולהיבט הפרטי - האנושי- זה עניין של נסיבות ויכולת לשמור על קשר. ועוד משהו קטן, הם מתעבים את החמא"ס אבל הם פוחדים מהחמא"ס. אותנו פשוט שונאים, זה קל יותר. לא כולם. רובם.

       

      וצריכה להיות גם חלוקת אדמה הגיונית כדי שנהיה שכנים.......

       

      להזכירך ב-47 הייתה חלוקת אדמה אך הם דחו אותה ופתחו במלחמה שבה הם הפסידו,גם עכשיו רבים מהם לא מוכנים לפשרה והראייה ,עדיין הם לא חתמו על הסדר,מעניין למה הם מחקים-אולי שאיראן תמחוק את קיומנו?

        22/1/09 11:19:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2009-01-21 14:30:22

      צטט: -תמר- 2009-01-21 14:20:20


      מדינת ישראל מתייחסת לערביה באמביוולניות. יש הזנחה מוניציפאלית לאורך שנים, והתעלמות מה"בעיות"  עד למדיניות של טיאטוא מתחת לשטיח. יש לזה סיבות ותירוצים אבל לא כאן המקום.

      עם האנשים נוצרות חברויות, ויחסי עבודה, וחיבה ואכפתיות. כולנו בני אדם.

      זו הטרגדיה, בעצם.

      שכשאנחנו תמר וסלים, אז יש הידברות, ואחווה, וגישור טבעי על הבדלי דיעות ואמונות. אבל כשיש אצלו בכפר הפגנה פוליטית, או אצלי ביישוב, אז פתאום הכל הופך ל"אנחנו" ו"הם".

       

      ברור. ואין לי מה להוסיף.

       

       

       

      ומה עם ההזנחה של הערבים שגרים באותה רשות מוניציפאלית? מדוע אין הם יכולים לקחת את מקום מגוריהם ולשנות את מראהו ע"י למשל תשלום ארנונה וסדרי ממשל תקינים ?

      הכי קל להאשים את הממשלה אבל גם לתושבים יש תרומה למצבם ואני לא בטוח שרע להם - המדינה אולי מזניחה אותם אך מצד שני לא דוחפת את האף ואיש הישר בעיניו ייעשה.

        22/1/09 11:04:

      צטט: Kik2me 2009-01-21 12:09:44

      ניצה היקרה,

       

      הכתיבה שלך נעמה לי והנושא האמור עוד יותר.

      עניין ההקבלה לילד שלא זוכה לאהבה וליחס נוגה, מצמרר ולעזאזל, כל כך נכון!

       

      עד שיתחלף פה דור ואולי דברים ייראו אחרת, חבקי אותו כחברת אמת והיי לו את אם ואחות.

       

       

      מאז תחילת ההתיישבות היהודית בא"י חלפו מספר דורות והערבים עדיין מרצחים בנו ומסרבים לקבל אותנו פה אז אם כבר את צריכה לרשום -שעד שהערבים לא יקבלו את זכותינו על הארץ הזאת וזכותינו להגדרה עצמית ולמדינה לא יהיה פה לא שלום ולא הסדר אלא מלחמה תמידית,כי אני לא מתכוון לוותר על מקומי כאן,ואת?
        22/1/09 10:49:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2009-01-21 00:34:28

      צטט: אסתי. 2009-01-20 23:48:02


      נגעת בחיבור אצלי גם. התרגשתי ניצה.

      בתקופת רבין היו לי חברים בג'נין. אצל אחד מהם, מרצה באוניברסיטת ביר זת

      ביקרתי לא פעם בבית. שם. בסמטאות הוא גר. השגנו לו אישורים לבוא אלינו.

      אירחנו אותו ואת אישתו לא פעם. היו ימים יפים. ממלחמת לבנון נותק הקשר.

      הפוסט מזכיר לי את ההפסד שכולו שלי.

       

      תודה.

       

      את מזכירה לי סיור שעשינו באום אל פאחם במוזיאון המורשת של הכפר.

       

      עמדתי מול הצילומים שמנציחים שושלת משפחתית של המארח שלנו.

       

      "אנחנו קודם כל פלשתינאים," אמר הדוקטור להיסטוריה.

       

      ואני חשבתי לעצמי, איזו חוצפה ואחר כך, הוא צודק, ואחר כך הוא לא צודק.

       

      ואחר כך, קבינימאט , מה קשור מה אני חושבת. ככה הוא מרגיש. ככה אני

       

      צריכה לכבד אותו.

       

       

      "אנחנו קודם כל פלשתינאים," אמר הדוקטור להיסטוריה.

       

      האם שאלת אותו ממתי הם פלשתינאים?

      כי עד 1948 היחידים שקראו לעצמם פלשתינאים היו היהודים שישבו פה ,ואילו הערבים סרבו להיקרא כך,כעדות ראי את השמות למוסדות-הוועד הערבי העליון מול בנק אנגלו פלשתינה היהודי או הסוכנות היהודית לא"י-פלשתינה.

      מה גם שרוב תושבי אום אל פאחם הם ממצריים,אז אני לא יודע מה הוראה לך אך אני יודע שהתעמולה שלהם שובה נפשות רבות,כי האמת אין עם פלשתינאי אלא אוסף של חמולות שהגיעו מכל רחבי המזה"ת למטרות תעסוקה בעידודו של הממשל הבריטי ורק בגלל הקמת מדינת ישראל החליטו מדינות ערב כלחץ על ישראל להקים את העם הזה ולהחליט שהם "פליטים" בעוד שלמעשה הם מהגרי עבודה שברחו  כתוצאה מהמלחמה.

       

      אני קודם יהודי ואח"כ ישראלי ואילו הוא קודם פלשתינאי ואח"כ מה? הוא לא מציין ,מעניין למה ומעניין למה לא שאלת אותו.

        22/1/09 10:48:

      כל הכבוד ,

      אם לא נתחיל להתייחס אליהם כבני אדם

      ולהבין עד כמה הם בני אדם תמיד נשאר

      באותה המצוקה והפחד ולעולם לא נוכל

      לצאת ממעגל השנאה

      אני דרך אגב אב לבת הנשואה עם מוסלמי

      והיחסים נפלאים

      יוסי

        22/1/09 10:43:


      החלק העצוב הוא שרוב ערביי ישראל מרגישים כמוהו אך קולם לא נשמע, והמיעוט הקיצוני שולט בהם...

      למרות היותי ימני בדעותיי, ערביי ארץ ישראל אנשים נהדרים ההנהגה שלהם קצת דפוקה...

      מזכיר לי מדינה נוספת במזרח התיכון עם אותה בעיה... (:

       

        22/1/09 09:23:


      ריגשת אותי ובסופו של דבר כולנו בני אדם ובמהות אנחנו טובים ואוהבים.

      תודה ששיתפת אותנו....

        22/1/09 07:51:


      חיממת לי ת'לב.

      תודה ניצה.

        22/1/09 01:50:

      נהדר ניצה. עברתם את מבחן החברות האמיתית.
        22/1/09 00:15:


      ניצה יקרה

      בדיוק בגלל זה אוהבת אותך.

      שמחה ש הכל נגמר בינתיים .

       אוהבת

      *אחד ענק מליבי

      שלך שרי

        21/1/09 23:10:


      אני דוקא חושב שכן או אפילו מאוד אכפת לך שהוא ערבי (לא שזה דבר רע  רק מה שכן אל תגידי שלא) אחרת לא היית מפרסמת על זה עמוד שלם כדי שכולם יראו

      אשמח אם תתקני אותי (כמובן אם את אמיתית עם עצמך)

        21/1/09 20:29:
      אז חוץ מזה שהוא בן אדם טוב לא הבנתי - אביגדור ליברמן יתן לו לגור איתנו או לא ?
        21/1/09 19:21:


      חזק ביותר

       

        21/1/09 16:43:

      חברות יפה, בינך לבין אמיר. לא מגשרת על פני דעות שונות, על אף.

      לא נראה לי כלל שאמיר מייצג הלך רוח או קבוצה כלשהי בשיוך האתני-פוליטי שלו, הוא בסך הכול אדם פרטי שמצא דרך אישית. מעין הליכה 'בין טיפות'. יש בדרכו גם פיקחות ופרגמתיות של אדם שמבין שלטובתו וטובת משפחתו עליו להיות ביחסים טובים עם היהודים שבחייו, בחיי-החברה שלו ובעבודתו. לא כל כך מתרשם מהכנות, זו יותר פרגמאתיות כאמור או דרך איך להסתדר בחיים, סגנון ותו לא, דיבורים. הוא יוצא דופן, משהו, בכך שאינו מפגין בשיחותיו הזדהות עם האג'נדה התקיפה של 'אחיו', אבל אין לי ספק שגם אם הוא נזהר מלבטא הוא מזדהה.

      ניצה, אני מככב לך. על כנותך. רצונך הטוב. אנושיותך. לא לאידיליה שכביכול נוצרה פה. פתרון הקונפליקט הישראלי-ערבי שגילו מעל 100 שנה, ממש לא יצמח מכאן. 

        21/1/09 16:07:


      הפוסט הזה נפלא. את ממצה את הקופליקט האישי שיש לרבים. את מציגה הפרדה מושלמת בין הצורך להחליט על דעה שתתאים לפתרון המצב לבין מטען אישי רגשי.

      הלוואי ויהיו רבים כמוך. נשיקה

        21/1/09 15:50:
      אז מה אצלו?
        21/1/09 15:40:
      בנאדם הוא בנאדם הוא בנאדם.

      צטט: סמי טוויג 2009-01-21 13:36:50


      ניצתי,

      ראשית, חבל שאפשר רק כוכב אחד כי זה פשוט 5 כוכבים.

      כמי שביתו הוא הבית הכי קרוב לכפר קאסם, אני יכול לומר לך

      שני דברים:

      הבורות שלנו גדולה מאד בכל הקשור לערביי ארץ ישראל.

      שואלים אותי חברי הטובים ביותר אם אני עובר מדי פעם

      בכפר ואם אני לא פוחד.....

      ובכן, אני בכל יום שם, קונה, מסתובב, מסיע את העוזרת

      ועושה קיצור דרך.

      שנית, גם לי יש חבר או שניים שם ואנושיותם אינה יודעת גבול.

      גם אני , כמוך, איני "חשוד" בשמאלניות יתר.

       

      תודה סמי.

      כן גם אני מבקרת שם ויש מסעדות נהדרות שחובה לאכול בהן בכפר קאסם.

      לעוזרת שלך יש נהג צמוד?

        21/1/09 14:22:


      סיפרת על קשר אנושי וחם.

      ויש בסיפור אמונה ואופטימיות שהקשרים אפשריים. שאדם לאדם- אינו זאב.

      התקווה קיימת.

        21/1/09 14:20:


      מדינת ישראל מתייחסת לערביה באמביוולניות. יש הזנחה מוניציפאלית לאורך שנים, והתעלמות מה"בעיות"  עד למדיניות של טיאטוא מתחת לשטיח. יש לזה סיבות ותירוצים אבל לא כאן המקום.

      עם האנשים נוצרות חברויות, ויחסי עבודה, וחיבה ואכפתיות. כולנו בני אדם.

      זו הטרגדיה, בעצם.

      שכשאנחנו תמר וסלים, אז יש הידברות, ואחווה, וגישור טבעי על הבדלי דיעות ואמונות. אבל כשיש אצלו בכפר הפגנה פוליטית, או אצלי ביישוב, אז פתאום הכל הופך ל"אנחנו" ו"הם".

       

      צטט: ב ה י ר 2009-01-21 13:25:25

      אוהבת פוסטים כאלו של בני אדם.

      זה מעניין כי דווקא אני בזמן האחרון ערה לקונפליקט הפנימי הזה אצלי

      בין הראיה הגלובלית הלאומנית שלי שרחוקה שנות אור מהמפגש הפרטני המתיחס לאדם באשר הוא.

       

      אני חושבת שהרבה אנשים נותנים לכך את הדעת לא פעם. זו יכולה להיות התחלה טובה למחשבה יוצרת מציאות חדשה.

       

      צטט: lech.alze 2009-01-21 13:18:52

      זאת דרכם של הדברים מאז ומעולם - אדם משויך לקבוצה ויש לו מחויבות אל הקבוצה, סולידריות.

       

      ברמה האישית יש סתירות

        

       

       

      נכון מאוד. תודה.

      התגובה של איתמר פרחי למעלה אומרת את אותו הדבר מהמקום הפרטי שלו.

       

      צטט: הדר ב. 2009-01-21 13:09:38

      זה לא עניין של לאום.

      זה עניין אנושי.

       

      זה עניין של היכרות עם אנשים, חיבה, קשר, הדדיות.

      נורא פשוט.

      צטט: taya1 2009-01-21 12:50:26

      כל בן אדם לגופו.

      ערבי, יהודי, העיקר שהוא בנאדם טוב. רוע יש בשני הצדדים וגם טוב. 

      כנ"ל על ימין ושמאל וכנ"ל בכלל.

       

      נכון, והכי מפתיע מבחינתי היה לגלות שיש ימין אלים ויש שמאל אלים.

      צטט: Kik2me 2009-01-21 12:09:44

      ניצה היקרה,

       

      הכתיבה שלך נעמה לי והנושא האמור עוד יותר.

      תודה

      עניין ההקבלה לילד שלא זוכה לאהבה וליחס נוגה, מצמרר ולעזאזל, כל כך נכון!

       

       

      בדיוק הפוך. עניין ההקבלה הוא באי- ההקבלה. ילד מאומץ מקבל הכרה ואהבה.

       

      עד שיתחלף פה דור ואולי דברים ייראו אחרת, חבקי אותו כחברת אמת והיי לו את אם ואחות.

      עד שיתחלף פה דור? למה אנחנו מחכים?

      הוא לא צריך אותי כאם ואחות. אנחנו לא מתחבקים, אנחנו לוחצים ידיים.

       

       

      צטט: אור נוגה 2009-01-21 12:04:00


      הפשטות באהבת האדם באשר הוא אדם...

       

       

      כן.

      צטט: אורן rose 2009-01-21 11:33:37

      ניצה,

       

      סיפור מקסים. הכוכב בשביל אמיר. הוא אכן מגלה רגישות.

       

      אגב, שאלת אותו האם יש לו חברים או קרובים בעזה? את הזוית שלנו אנחנו מכירים היטב... את שלהם... אנחנו מדמיינים לרוב. אחד הדברים המפתיעים לגלות, זה שרוב האנשים בארץ רוצים שלום. רק לא יודעים איך עושים את זה ונשארים בחיים.

       

      גם אני אשמח לדעת איך גומרים כבר את המלחמות האלו ואת שפיכות הדמים. מכל הכיוונים.

       

      אולי אם נתעניין באמת זה בשלומו של זו ונדאג לשלום הילדים... זה יקרה.

       

      - אורן 

       

       

       

      לשאלתך, יש לו דוד ובני דודים בעזה.

      וכל מה שכתבת בנוסף, משמח אותי. אנחנו רואים את הדברים באור דומה ושואלים את אותן השאלות.

      תודה אורן.

      צטט: מעופפת - דורדור 2009-01-21 11:27:00


      תודה ניצה !

       

       

      חיוך

      צטט: יהודי ערבי כותב 2009-01-21 11:09:06


      על זה אני מנסה לדבר כל הזמן, סיפורים כאלו של חברות בין בני אדם הם הסיפורים שיובילו אותנו אל היכולת לחיות בפיסת הארץ הזו בשיתוף אמיתי.

       

      זו הסיבה שאני טוען שאנחנו (כיהודים החיים בישראל) צריכים ללמוד את שפתם ותרבותם של הערבים החיים כאן ובמקביל לשאוף לכך שהם ילמדו את שפתינו ותרבותינו.

       

      נכון המסע איננו פשוט אבל אם גברת שעמדותיה כעמדותייך (מבלי לשפוט את עמדותייך כלל וכלל) מצליחה למצוא מכנה משותף עם ערבי ישראלי מכנה משותף שמגיע עד כדי חברות, הרי שיש לנו תקווה לחיים כאן בישראל.

       

      אני מחזק אותך וקורא לך להעמיק את חברותך עם ידידך הזה ועם חבריו ובני משפחתו.

      הפִסקה האחרונה שלך מדיפה ריח שאני לא אוהבת.

      אתה מחזק אותי וקורא לי?? ?

      תודה רבה, אני לא זקוקה לקריאה שלך.

       

      צטט: ריקי שיר 2009-01-21 08:31:07

      כל כך רגיש מצידך להביא את הסיפור הזה דווקא עכשיו.

      כתבת מקסים.

       

      שבועיים אני מתאפקת בגלל המלחמה. הנה הגיע הזמן.

      תודה ריקי.

      צטט: בלאק סמארה 2009-01-21 08:21:50


      מרגש מאוד.

      תודה בלאקי.

       

      צטט: ליאת z 2009-01-21 07:38:09


      כל השיפוט לפי גזע הוא הרי טעות מיסודו: אם היית אומרת לי שכל היהודים אחים זה לזה, אולי הייתי שופטת את "הערבים" כולם כגוש אחד. הרי אפילו תושבי עזה רבים מתעבים את החמאס ועוד ועוד דוגמאות.

       

      ערביי עזה הם היתומים הזנוחים האמיתיים לטעמי - לאף אחד בעולם לא איכפת מהם ובנינו, זו קצת חלוקת גורל איתנו. גם עלינו אף אחד לא שם איזה שש שנים, ממש כמה עשרות שנים אחורה. אולי לא סתם נקלענו לאותה פיסת אדמה. מי יודע.

       

      זו אינה שותפות גורל זו חלוקת גורל. בדיוק כמו שכתבת. וצריכה להיות גם חלוקת אדמה הגיונית כדי שנהיה שכנים. ולהיבט הפרטי - האנושי- זה עניין של נסיבות ויכולת לשמור על קשר. ועוד משהו קטן, הם מתעבים את החמא"ס אבל הם פוחדים מהחמא"ס. אותנו פשוט שונאים, זה קל יותר. לא כולם. רובם.

      צטט: אניתמר 2009-01-21 07:29:24

      נורא יפה הסייבר סקס שצילמת.

       

      וכאן?

      אני לא אעשה עניין מחברות בין בני אדם.

      יש חיבורים חזקים.

      יש שמתפרקים.

      היומיומיים הם אלה, שמחזיקים את הלב במקומו.

       

      תודה על שם ועל כאן ובמיוחד על מה שנמצא מאחורי המשפטים - החיים עצמם. את ואני יודעות שקלישאות וסיסמאות שוות הרבה פחות מהם.

       

      זה מזכיר לי את מוסא החבר הבדואי שלי מרהט. כשהם רצו לעבור לגור ברחובות בשכירות - ועד הבית התנגד. גרים שם אנשים מאוד אינטלגינטיים שלא רצו לתת דריסת רגל לקצין בצבא הגנה לישראל ולאשתו העובדת הסויאלית ולשלושת ילדיהם. רק בגלל שהם בדואים. אבל מוסא הוא סיפור בפני עצמו ועליו נספר בפעם אחרת לאחר שנבקש ממנו רשות.

      צטט: levana feldman 2009-01-21 01:02:53

      ניצה

      היה לי חבר סעודי. עיתונאי.

      הכרתי אותו בקהיר. הוא ניתק קשר.

      פחד להיות בקשר...

       

       

       

      השאלה היא אם הוא אמר לך שהוא מנתק קשר בגלל שהוא פוחד? או שאת הסקת זאת בעצמך?

       

       

        21/1/09 13:36:


      ניצתי,

      ראשית, חבל שאפשר רק כוכב אחד כי זה פשוט 5 כוכבים.

      כמי שביתו הוא הבית הכי קרוב לכפר קאסם, אני יכול לומר לך

      שני דברים:

      הבורות שלנו גדולה מאד בכל הקשור לערביי ארץ ישראל.

      שואלים אותי חברי הטובים ביותר אם אני עובר מדי פעם

      בכפר ואם אני לא פוחד.....

      ובכן, אני בכל יום שם, קונה, מסתובב, מסיע את העוזרת

      ועושה קיצור דרך.

      שנית, גם לי יש חבר או שניים שם ואנושיותם אינה יודעת גבול.

      גם אני , כמוך, איני "חשוד" בשמאלניות יתר.

        21/1/09 13:25:

      אוהבת פוסטים כאלו של בני אדם.

      זה מעניין כי דווקא אני בזמן האחרון ערה לקונפליקט הפנימי הזה אצלי

      בין הראיה הגלובלית הלאומנית שלי שרחוקה שנות אור מהמפגש הפרטני המתיחס לאדם באשר הוא.

       

        21/1/09 13:18:

      זאת דרכם של הדברים מאז ומעולם - אדם משויך לקבוצה ויש לו מחויבות אל הקבוצה, סולידריות.

       

      ברמה האישית יש סתירות

        

        21/1/09 13:09:

      זה לא עניין של לאום.

      זה עניין אנושי.

        21/1/09 12:50:

      כל בן אדם לגופו.

      ערבי, יהודי, העיקר שהוא בנאדם טוב. רוע יש בשני הצדדים וגם טוב. 

      כנ"ל על ימין ושמאל וכנ"ל בכלל.

        21/1/09 12:09:

      ניצה היקרה,

       

      הכתיבה שלך נעמה לי והנושא האמור עוד יותר.

      עניין ההקבלה לילד שלא זוכה לאהבה וליחס נוגה, מצמרר ולעזאזל, כל כך נכון!

       

      עד שיתחלף פה דור ואולי דברים ייראו אחרת, חבקי אותו כחברת אמת והיי לו את אם ואחות.

        21/1/09 12:04:

      הפשטות באהבת האדם באשר הוא אדם...
        21/1/09 11:33:

      ניצה,

       

      סיפור מקסים. הכוכב בשביל אמיר. הוא אכן מגלה רגישות.

       

      אגב, שאלת אותו האם יש לו חברים או קרובים בעזה? את הזוית שלנו אנחנו מכירים היטב... את שלהם... אנחנו מדמיינים לרוב. אחד הדברים המפתיעים לגלות, זה שרוב האנשים בארץ רוצים שלום. רק לא יודעים איך עושים את זה ונשארים בחיים.

       

      גם אני אשמח לדעת איך גומרים כבר את המלחמות האלו ואת שפיכות הדמים. מכל הכיוונים.

       

      אולי אם נתעניין באמת זה בשלומו של זו ונדאג לשלום הילדים... זה יקרה.

       

      - אורן 

       

       

        21/1/09 11:27:

      תודה ניצה !


      על זה אני מנסה לדבר כל הזמן, סיפורים כאלו של חברות בין בני אדם הם הסיפורים שיובילו אותנו אל היכולת לחיות בפיסת הארץ הזו בשיתוף אמיתי.

       

      זו הסיבה שאני טוען שאנחנו (כיהודים החיים בישראל) צריכים ללמוד את שפתם ותרבותם של הערבים החיים כאן ובמקביל לשאוף לכך שהם ילמדו את שפתינו ותרבותינו.

       

      נכון המסע איננו פשוט אבל אם גברת שעמדותיה כעמדותייך (מבלי לשפוט את עמדותייך כלל וכלל) מצליחה למצוא מכנה משותף עם ערבי ישראלי מכנה משותף שמגיע עד כדי חברות, הרי שיש לנו תקווה לחיים כאן בישראל.

       

      אני מחזק אותך וקורא לך להעמיק את חברותך עם ידידך הזה ועם חבריו ובני משפחתו.

        21/1/09 08:31:

      כל כך רגיש מצידך להביא את הסיפור הזה דווקא עכשיו.

      כתבת מקסים.

        21/1/09 08:21:

      מרגש מאוד.
        21/1/09 07:38:


      כל השיפוט לפי גזע הוא הרי טעות מיסודו: אם היית אומרת לי שכל היהודים אחים זה לזה, אולי הייתי שופטת את "הערבים" כולם כגוש אחד. הרי אפילו תושבי עזה רבים מתעבים את החמאס ועוד ועוד דוגמאות.

       

      ערביי עזה הם היתומים הזנוחים האמיתיים לטעמי - לאף אחד בעולם לא איכפת מהם ובנינו, זו קצת חלוקת גורל איתנו. גם עלינו אף אחד לא שם איזה שש שנים, ממש כמה עשרות שנים אחורה. אולי לא סתם נקלענו לאותה פיסת אדמה. מי יודע.

        21/1/09 07:29:

      נורא יפה הסייבר סקס שצילמת.

       

      וכאן?

      אני לא אעשה עניין מחברות בין בני אדם.

      יש חיבורים חזקים.

      יש שמתפרקים.

      היומיומיים הם אלה, שמחזיקים את הלב במקומו.

        21/1/09 01:02:

      ניצה

      היה לי חבר סעודי. עיתונאי.

      הכרתי אותו בקהיר. הוא ניתק קשר.

      פחד להיות בקשר...

       

      צטט: איתמר פרחי 2009-01-21 00:24:49

      קשה להיות ערבי בארץ, בטח להיות מעורב גם באוכלוסיה היהודים והערבית.

       

      יש לי חבר מצרי אמריקאי שקרוע לגמרי מלקרוא מה האמריקאים עושים בעירק, מה הערבים עושים לעצמם ובטח כאשר אנחנו טובחים בעזתים והוא צריך לדבר איתי בטלפון.

       

      שהתחילה מלחמת עזה הוא לקח את הצד הישראלי כי זכרון הפרעות שעשו החמאס עדיין היה טרי אצלו (אני הייתי צריך לקחת את הצד הפלסטינאי כי אני תמיד לוקח את הצד השני) אבל בשבועיים האחרונים הוא מאוד כועס עלי.

      זו בדיוק הטרגדיה. היא חוצה גבולות ויבשות. היא נמצאת בכל מקום.

      לכן צריך לכל עם מדינה. אין דרך אחרת. הוא אמנם בחר לגור בארה"ב על פני מצרים, הוא לא פלשתינאי.

      דווקא דיברתי עם אמיר על ההפגנות בעולם נגד ישראל ואת זה הוא מבין. ככל שאתה רחוק יותר אתה מזדהה יותר. לדבריו. לא לדבריי.

       

      צטט: ליאור רועי 2009-01-21 00:23:45

      יפת מילים שלי,

      למרות שאולי הוא זה שמגיעה לו קצת השורה שלמעלה -

      באמת לא מקנאה.

      גם בך ובי לא כ"כ.

      מסובך פה.

      וטעון.

      והכי קשה זה שיש רגעים והחלטות ספציפיים שנעשו מזמן שהיום נראים בברור כטעויות קריטיות,

      אבל מה כבר אפשר לעשות בדיעבד?

      ללא מוצא.

       

       

      כן זה ידוע שקשה. אז מה יהיה?

      אמיר לא יעזוב אותנו והילדים שלו יגדלו כאן.

      הוא לא שונא אותנו אבל הוא באמת מסכן עם כל ההיסטוריה המעורבבת הזו בינינו לבינם. בכלל יש נטייה מאוד צנועה להגירה מישראל של פלשתינאים.

       

      צטט: אוסטרליה 2009-01-21 00:19:26


      הפעם תגובה בפרטי**

       

      הפעם? בסדר גמור. תודה

      צטט: אסתי. 2009-01-20 23:48:02


      נגעת בחיבור אצלי גם. התרגשתי ניצה.

      בתקופת רבין היו לי חברים בג'נין. אצל אחד מהם, מרצה באוניברסיטת ביר זת

      ביקרתי לא פעם בבית. שם. בסמטאות הוא גר. השגנו לו אישורים לבוא אלינו.

      אירחנו אותו ואת אישתו לא פעם. היו ימים יפים. ממלחמת לבנון נותק הקשר.

      הפוסט מזכיר לי את ההפסד שכולו שלי.

       

      תודה.

       

      את מזכירה לי סיור שעשינו באום אל פאחם במוזיאון המורשת של הכפר.

       

      עמדתי מול הצילומים שמנציחים שושלת משפחתית של המארח שלנו.

       

      "אנחנו קודם כל פלשתינאים," אמר הדוקטור להיסטוריה.

       

      ואני חשבתי לעצמי, איזו חוצפה ואחר כך, הוא צודק, ואחר כך הוא לא צודק.

       

      ואחר כך, קבינימאט , מה קשור מה אני חושבת. ככה הוא מרגיש. ככה אני

       

      צריכה לכבד אותו.

       

        21/1/09 00:24:

      קשה להיות ערבי בארץ, בטח להיות מעורב גם באוכלוסיה היהודים והערבית.

       

      יש לי חבר מצרי אמריקאי שקרוע לגמרי מלקרוא מה האמריקאים עושים בעירק, מה הערבים עושים לעצמם ובטח כאשר אנחנו טובחים בעזתים והוא צריך לדבר איתי בטלפון.

       

      שהתחילה מלחמת עזה הוא לקח את הצד הישראלי כי זכרון הפרעות שעשו החמאס עדיין היה טרי אצלו (אני הייתי צריך לקחת את הצד הפלסטינאי כי אני תמיד לוקח את הצד השני) אבל בשבועיים האחרונים הוא מאוד כועס עלי.

        21/1/09 00:23:

      יפת מילים שלי,

      למרות שאולי הוא זה שמגיעה לו קצת השורה שלמעלה -

      באמת לא מקנאה.

      גם בך ובי לא כ"כ.

      מסובך פה.

      וטעון.

      והכי קשה זה שיש רגעים והחלטות ספציפיים שנעשו מזמן שהיום נראים בברור כטעויות קריטיות,

      אבל מה כבר אפשר לעשות בדיעבד?

      ללא מוצא.

        21/1/09 00:19:

      הפעם תגובה בפרטי**
        20/1/09 23:48:


      נגעת בחיבור אצלי גם. התרגשתי ניצה.

      בתקופת רבין היו לי חברים בג'נין. אצל אחד מהם, מרצה באוניברסיטת ביר זת

      ביקרתי לא פעם בבית. שם. בסמטאות הוא גר. השגנו לו אישורים לבוא אלינו.

      אירחנו אותו ואת אישתו לא פעם. היו ימים יפים. ממלחמת לבנון נותק הקשר.

      הפוסט מזכיר לי את ההפסד שכולו שלי.

       

      תודה.