קניבה  הפסידו שלוש פעמים במשימת החסינות. לעומת זאת הם ניצחו שלוש פעמים במשימת הפרס. מדוע זה קורה? האם זה נובע מההבדלים הפסיכולוגיים שבין השבטים? ואיך כל זה קשור לילדות ולמשחק "כסאות מוזיקליים"?

הישרדות מזכירה לי את המשחק "כסאות מוזיקליים". היינו משחקים אותו בימי ההולדת בגן. המוזיקה נשמעת, שמחה ועליזה. הילדים מתהלכים בזהירות  סביב הכיסאות, אסור להיצמד לשום כסא, צריך ללכת, להתקדם. כולם דרוכים, תחושת הסכנה שבאוויר מנוגדת למוזיקה העליזה. ואז היא נפסקת. כולם אחוזי תזזית, מנסים להשתחל לאחד המקומות הריקים, זורקים את עצמם על הכיסאות, מעיפים אותם ממקומם, נחבטים בהם. במאמץ אתה נלחם על המקום שלך, לשם כך אתה צריך לדחוף  ילדה חלשה יותר, זה נחוץ, אתה חייב לשרוד. אחרי שהיא יוצאת מהמשחק יש רגע קצר של מנוחה ואז הכול מתחיל מחדש.

יש ילדים שנהנים מהתחרות, הם רק רוצים לנצח ותו לא, אתה רואה את הברק בעיניים שלהם כשהם שומעים שמתחיל המשחק. זה מרגש אותם. הם מתעוררים לחיים במשחקים כאלה, שדורשים תחרות, אסרטיביות, תוקפנות.

בשביל אחרים זה סבל צרוף. הברק בעיניים של החבר מעורר בהם פחד.  כשהם מודחים הם חשים עלבון צורב  שנשאר להרבה זמן.  אבל גם תחושת רווחה, תחושה שקיבלו את מה שמגיע להם. הם חוזרים למקום שלהם המוכר והנוח. כעת אפשר כבר לנוח, להירגע.  כשהם מצליחים לשרוד את הסיבוב, אין תחושת ניצחון בכלל, כי  הנה שוב מגיעה הדריכות המעיקה, התחרות. המאבק המתיש חוזר עם השמע שוב  הצלילים הראשונים.

האחרונים לא מגיעים להשרדות, הם לא יעשו את זה לעצמם. אבל גם ברור שלא כולם מהסוג הראשון.  האם ניתן לזהות מי מהמתמודדים אוהב מאבק? למי נדלקות העיניים?

 בשבט קניבה יש כאלה למכביר. החלוקה בין השבטים אינה לפי סוג ההשכלה, גם לא לפי עיסוק או מעמד כלכלי.  שבט קניבה מתאפיין בצמא לתחרות, לניצחון. אפרת רוצה לנצח כדי שבארו לא יקבלו אבן אש. גיא מציע לצעוק בקולי קולות במשימת הפאזל, כדי שבארו לא ישמעו את מירית שכיוונה אותם. אלו הצעות שמתאפיינות בתחרותיות קיצונית. בהצעה של גיא יש  משהו אכזרי, שטני כמעט. לא כל אחד היה חושב  עליה, ומעז לממש אותה.

בקניבה יש את אפרת, נתן בשבקין, גיא וגל. כולם טיפוסים דומיננטיים, תחרותיים להחריד. גם אירית הייתה כזאת. בודאי יש עוד כמה שנשמע עליהם בהמשך. המשחק מלהיב אותם, המאבק מרגש אותם. זה לא שהשבט האחר לא רוצה לנצח, אבל נראה שהם יותר רוצים לשרוד, ופחות אכפת להם מהתחרות דווקא.

 מי בסופו של דבר בעל היתרון? איזו אסטרטגיה מועילה יותר? אולי בגלל זה בארו מנצחים כבר שלוש פעמים במשימת החסינות ומפסידים במשימת הפרס. מה שמניע אותם ודוחף אותם זאת ההישרדות, ולכן  במשימות האלה הם מצליחים לאמץ כוחות. וקניבה? אולי עושים יותר מידי רוח? אולי כל אחד דואג יותר מידי לעצמו?

מי מצליח בחיים? אלה שנהנים מהמאבק מהתחרות והמשחק? או אלה שרק ההישרדות חשובה להם? האם יש מקום לאלו שסולדים מהתחרות באופן קיצוני?

האם מה שכתבתי מצלצל מוכר? מה זה מעורר בך? אני מזמין אתכם להגיב

פסיכולוג קליני | טיפול פסיכולוגי לצעירים