בדירה אחרת, כמה רחובות משם, בת כיתתי ענת גוטסמן, הארוכה, היפה, הבהירה, אוהבת גם היא את אי.אל.או. קונה את התקליט החדש. מאזינה לו בוקע מהפטיפון. ולא מספרת לי כלום. מה לי ולה? מה אני בכלל מבין בבנות? ועוד יפות? אין לי טיפת אומץ להתחיל. חולפות 23 שנה מאז הגימנסיה, שנת 2004, דואר אלקטרוני. ואחר כך מכתב. ובפנים דיסק. ופתק. מענת דמון. היא למדה איתי בגימנסיה. חולפות כמה דקות, בסיוע תמונה ישנה (היא הצטלמה בגיל 32, היא כבר בת 40), והעיניים של ענת גוטסמן מתמזגות בחיוך המבוייש של ענת דמון. ענת עושה מוסיקה. באנגלית. היא כתבה והלחינה. רן שם טוב הפיק. זה נשמע מדהים. הקול המלטף שלה עורג לגבר, טעון בדידות, מצמרר וחולף בעצמותי כמו זיכרון ערפילי מלונדון. הגיטרות ענוגות. האווירה מכשפת. זה יפה, מריר ועדין עד להכאיב. כמוה.
הכאב הזה נגמר אתמול. בקרית שאול. ענת דמון נכנעה למחלת הסרטן. בת 45. הותירה אחריה בת קטנה. ותקליט אחד נפלא. ואחד שהיה בדרך. היא זו ששיכנעה את רוקפור לשיר באנגלית. היא זו שניהלה אותם כשהיה צריך. היא זו שבגיל 40 הפכה מפסיכולוגית ארגונית למוסיקאית והגשימה את עצמה בצורה מוחלטת. במקביל, כמה טראגי, הפציע הסרטן.
אני מניח שרובכם לא שמעתם עליה. לא הכרתם את שיריה. חבל. הייתם מתאהבים בה מיד. הנה לינק לאתר שלה (אתרים לא מתים אף פעם, רק אנחנו נמוגים):
והנה הביקורת שלי, הראשונה, על הדיסק. והנה קטע מסיכום אלבומי השנה. והנה גם הנימוק מדוע בחרתי בה אז ליוצרת השנה.
זה בשבילך, ענת. יהיה זכרך ברוך.
1. הדיסק החיים מתעתעים בנו. מזמנים לנו פגישות, כמו אקראיות, עם דמויות ששכחנו מקיומן. שלא זכרנו שהן קיימות. או העדפנו לשכוח. ואז הם, החיים, מתהפכים. אחרי 23 שנה, פתאום דואל. מענת. איזו ענת? היא למדה איתי באותה כיתה. שם משפחתה, כנהוג במקומותינו, השתנה. כעת היא ענת דמון. פסיכולוגית. אם לבת. ויש לה, כן, אלבום. שלם. בהפקת רן שם טוב. היא כתבה את כל המלים והלחנים ואפילו מנגנת בגיטרה אקוסטית. בחיים לא הייתי מאמין. ענת? ארוכת הרגליים, בעלת צוואר הברבור, היפה והמרוחקת. מה לה ולמוסיקה?אבל הנה, הדיסק שלה מונח בתוך המחשב שלי. טעון. עמוס. מעורר השתאות. מושפע, כך היא כותבת, מ-אי.אל.או. כלומר, תזמורת אור החשמל, אולי האהובה בלהקות נעורי. לו הייתי יודע, אם היא היתה מודעת, היינו ודאי מתקרבים. אבל לא. לא היה סיכוי. וההחמצה הזו הופכת לי את הקרביים, עכשיו, שנת 2004, רחוק מדי, מאוחר מדי.
ענת דמוןהעיניים הצטעפו והדמעות כמעט החלו לזלוג מעצמן בשיר הנושא. "falling", קראה ענת דמון, בת 40, לאלבום הבכורה שלה, תקליט ריסוק האיברים, ההתמוטטות הרגשית, הגיעה העת להתפכח, בא הזמן להתחיל לחיות. הניגודים המכאיבים באישיותה של דמון, נחשפת ומסתתרת, פצועה ונושכת, פשוטה ומכבידה, מצאו את דרכם, איך לא, למעטפת המוסיקלית, זו של רן שם טוב. פעמים היא קברט, רשפי קאנטרי חודרים. לעיתים היא זמרת אינטימית, שמנגנת לעצמה ושרה בחדר הקטן. מנסה לגעת, פופית ומתקתקה, בעור הרך. מלחכת ובועטת, דאנס קצבי, את אולם הנשפים. ומרעישה, פסיכדלית, את הלב המבקש לצעוק ומוצא מלים, רק באנגלית, דווקא באנגלית. שאינה עברית בהירה. שאינה מתמסרת בקלות. כי דמון מטעה. מכשפת בסתירות. חמקמקה ורבת פנים. את אלבומה יש לקלף לאט. הוא מתפוצץ מרגשות, הוא מטיח בנו זכרונות, הוא אפוף געגועים, מכל השנים הללו שחלפו ביעף. הוא אישי מאוד. ועם זאת, צבע אותו שם-טוב בשלל צבעים. אני לא בטוח שהסאונד המורכב עושה תמיד צדק עם יצירתה של דמון (שמעדיפה, מצדה, להיוותר מרוחקת, אפופה, מסתורית), ולא פעם מתגנבת התהייה כמה הוא כפה את משנתו המוסיקלית המוכרת, מאיזבו ועד דקלה. אבל תקליטה הראשון של ענת דמון הוא הרבה מעבר לזה. הוא יחלחל מתחת לעור. הוא מצמיד לחי ללחי. הוא מרדים בנשיקה. הוא יצירת מופת, לא פחות מכך, האוגרת ב-12 קטעים, ב-44 דקות כמעט, חיים שלמים. אל תחמיצו.
Anat damon - Falling(הפקה עצמית 43:40)
Anat damon - Falling מהקולות המפתיעים של השנה. בת 40, נשואה ואם, יצרה ענת דמון, בתום מסע ארוך, בסיוע המפיק רן שם טוב (איזבו), אלבום רוק מרתק, מרובד, מרופד, לונדוני באווירתו, אנגלי לגמרי, על חייה של אשה בכרך הגדול, בין גברים למין, בין הקירות הבודדים לשמחות הקטנות, נפצעת ופוגעת, נוגעת לא נוגעת. לא לחינם הוא מדבר על נפילה. אבל היא מתאוששת. והולכת.
3. יוצרת השנה
1. ענת דמון
בגיל 40, שמונה שנים מאז התנסתה בעבודה מול ועם אבי בללי, הניחה ענת דמון בידינו את דיסק הבכורה הנהדר והמרגש והחכם שלה. אם יש דבר כזה, "כתיבה נשית", דמון ניחנה בה. היא כותבת, אמנם באנגלית, על עצמה הפנימית, סביבתה החיצונית, רוגזת ונשברת לחתיכות, מתאכזבת אך ממשיכה קדימה, ומביטה מהצד, בעין חדה, מבלי לברוח, רק להסתתר קצת.
|