לא טוב. הפעם אני מבקש לדבר, שוב אל האי-שם, על שברון-לב; השלמה עם מצב. 

יש מחקר שאומר, שחולי פיברומיאלגיה סובלים מפגם גנטי שמתבטא באי-יכולת של הגוף להתמודד עם זרחן. זרחן וסידן. זרחן וסידן. זרחן וסידן!!! שהם מצטברים בתוך התאים ומפעילים אותם על ריק ואז נכנסים פנימה נוזלים בשביל לדלל את התמיסה וזה יוצר לחץ על דופנות התאים. כל התאים! בלחץ! כאב שמייסר... פחחח. הפעלת התאים גורמת להם לבזבז אנרגיה רבה ולהתיש אותם עוד בכלל לפני שהגוף התבקש לעשות איזושהי פעולה; הוא עובד כל הזמן ועל ניוטרל – הוא לא זז לשום-מקום; והצמיגים נשרפים והמנוע מתחמם והשמן אוזל והנהג מתחרפן בפנים, אבל באמת השקיעו בעבודת הצבע והכחול הזה נראה יופי. באמת.

יש רופאים – בכירים! (ששש...) – שאומרים שזה שטויות, מבטלים את כל הרעיון וממשיכים הלאה. יש מלחמה פנימית בתוך המסדר הרפואי – דוקטורים נלחמים בפרופסורים, פרופסורים נלחמים בדוקטורים; זורקים ניירות מקומטים זה על זה, סטטוסקופים מושלכים מהחלונות, מזכירות אישיות מתחלפות... מלחמה אמיתית. והחולה באמצע, ברור שהוא באמצע – הוא הרי לא מסוגל לזוז, אז כיצד יפנה עצמו משדה המערכה?!

מלחמה היא מושג שגור בגרונו של חולה כרוני. כאדם שראה יותר מדי כרוניקות בחייו, זו בהחלט מתפנקת באופן אישי אצל עורכי-דינו של השטן והקרבה בין השלושה מורגשת ונהירה כה ברור. ההשלמה היא החלק הקשה ביותר, החזית הבעייתית ביותר במלחמה של החולה הכרוני; להבין שאת מה שהיה לא ניתן להחזיר ומה שיהיה הלאה – לא ברור, קשה לראות מה יהיה. יש כאן מצב חדש, שצריך קודם-כל להבין מהו. אחר-כך לעשות רשימת-מלאי ולברר מה אבד, מה שרד ומה בכלל, מתוך מה ששרד, ניתן לקחת איתנו להמשך. הכיוון הוא חדש, זה הוא שביל שמעולם לא חשבנו שחיינו יובילונו אליו... אדם חדש הוא שהולך בשביל; את הישן הוא נאלץ להשאיר מאחור. עם עצמו הוא חייב להתמודד, עם שק-האבנים החדש שעל כתפיו, עם דרך חדשה, חיים חדשים, גורל חדש. כמעט כמו מההתחלה ממש. אחרת – כלומר, אם האדם התעקש לגרור איתו את כל תכולת חייו הישנים, הבריאים  - הוא דן עצמו לחיים של החמצה.

כמו מרבית האנשים, גם אני אינני מלפפון.

      אני לא רוצה לחיות בתחושת החמצה. אבל לו רק ידעתם איזו ערימה מפוארת השארתי בתחילת השביל החדש שלי...