לפני חודשים ספורים (ספציפית ב-22 לספטמבר) הועלתה שאלה מעניינת על ידי להקה אמריקאית סקסית להחריד: האם אנחנו בני אדם? או שמא רקדן?
אכן, שאלה שיש לדון בה ומה טוב ממבצע עופרת יצוקה על הישגיה והקונצנזוס הרחב שקיבלה לדיון מעמיק.
רוב העם כמובן גורס שאנחנו בני אדם ולא סתם בני אדם אלא מהטובים הצודקים והמובחרים שבהם. מגדילים לעשות מפוני עזה לדורותיהם. הם נוטים לקרא לשאר העם מרשעים וחסרי הבנה בסיסית בהוויה הערבית. הבלגנו מספיק, לא? אין עוד אומה בעולם שהיתה מוכנה להבלגה ארוכה שכזאת והגענו לקצה גבול היכולת ואפילו מעבר לכך. ואיזו תחושה נפלאה, להחזיר להם באמ-אמא שלהם, שידעו עם מי יש להם עסק חיות פרימיטיביות שכמותם.
כל אדם עם תיבת אימייל בוודאי קיבל במהלך המבצע סרטונים חינניים המראים לוחמי חמס נמלטים על נפשם וחוטפים עימם ילדים קטנים שעמדו בצד שיהוו מגן אנושי. והכיור שבתחתיתו מערת נפץ. (אגב, פעם בעידן אחר ובהקשר אחר קראו לזה סליק, לא?) היה גם הסרטון שבו מישהי שזוהתה כפסיכולוגית ערבית התלהמה על כך שזאת איננה מלחמת תרבויות כי האיסלם אינו תרבות והוא מתנגד לא לישראל אלא לקידמה, לטכנולוגיה ולאורח החיים המודרני. (לא התעמקתי באוטנטיות של הראיון, אבל אם הוא אכן התקיים סביר שהפסיכולוגית הזאת לא הורשתה להראות יותר את פניה בפומבי.) ומה עם האוכל, התרופות ושאר הסיוע ההומניטרי שהחמס שדד מהאוכלוסיה שלו? מזכיר קצת את המשטרים הטוטליטריים באפריקה.
טיעונים נכונים, צודקים וכבדי משקל מאין כמותם. הייתכן כי מישהו חושב אחרת?
ובכן, יש מעטים שגורסים שאנחנו רקדן. ניתן לספור אותם על אצבעות יד אחת: גדעון לוי, דוד גרוסמן, עמירה הס וסייד קשוע כמובן. אלה היו 4 אצבעות. האצבע החמישית מונה את אוכלוסיית ערביי ישראל, המוסלמים בעולם הרחב, האירופאים האנטישמים וגם אלה שאינם אנטישמים, האמריקאים הגזענים (ואלה שאינם גזענים) וכל מעין דבעי שלא מתעמקים בהסטוריה רוויית הדם היזע והדמעות של העם היהודי. כן, כל אלה מעזים לטעון שאנחנו רקדן: מתלהב מהזיקוקין ותמרות העשן שאופפים בניינים מאוכלסים, עיניהם נוצצות בשעה שמטוסים חגים באלגנטיות ממעל וממטירים אש להבה על עיר אגב פירואטים מרהיבים.
אז מה נסגר? אנחנו בני אדם או רקדן? לא ייתכן שטובי המוחות בעולם לא יעלו איזשהו פיתרון. הרי לכל בעיה יש פיתרון, לא?
ובכן, מסתבר שלא. הראשונים שהיו אמיצים מספיק להודות בכך היו אנשי מדעי המחשב שאפילו קראו לבעיות מסוג זה NP. אלה בעיות שבמימדים קטנים מאד ניתן פשוט לרשום את כל הפתרונות האפשריים ולבדוק כל אחד מהם בנפרד. אבל כשהבעיה מתחילה לצמוח (יותר מדי אנשים, יותר מדי מקומות, יותר מדי אינטרסים), מספר הפתרונות האפשריים צומח באופן מהיר מאד, ולרשום את כולם יקח זמן ארוך יותר מחיי היקום.
אז מה עושים עם בעיות כאלה? משאירים אותן בלתי פתורות, מסוכסכות בינן לבין עצמן למשך שנים?
התשובה היא שיש דרך אחרת - הפתרון המקורב. הרי ידוע לגמרי בכל בעיה שיש פתרונות שפשוט לא יכולים להתבצע. למשל, הפתרון החביב של חזרה בזמן רחוק מספיק כשהבעיה היתה קטנה מספיק ופתירה, עד כמה שהוא מפתה הוא לא ישים. לכן, יש איזור שלם של פתרונות שאין צורך לבדוק אותם. נותרנו עם איזור מצומצם למדי במרחב החיפוש שלנו (איזור שכולל את גלעד שליט אני מקווה), שבו נמצא הפתרון המושלם (שאליו לעולם לא נגיע) וגם כל מני קירובים לפתרון המושלם. כל מה שצריך הוא הקונסטלציה הנכונה של מנהיגים בעלי שיעור קומה שיקחו אותנו לשם.