תמיד נדמה כאילו השחקנים מקבלים יחס מיוחד מהאקדמיה. בעוד רוב הענפים בתעשיית הקולנוע מקבלים יצוג בדמות קטגוריית אוסקר אחת בלבד, השחקנים מקבלים ארבע. אם לא מספיקה החלוקה היחודית לגברים ונשים, קיימת חלוקה בריבוע בדמות שחקני ושחקניות משנה.בטקסים הראשונים, הוענקו פרסים לתפקידים ראשיים בלבד. בשלב מסוים, מישהו החליט שצריך יותר שמות מפורסמים על הבמה וקטגוריות המשנה נולדו. לא ידוע לי על נימוק ספציפי שניתן ליחס המיוחד שהשחקנים מקבלים, אבל אני מניח שזה משהו בסגנון "בלעדיהם, לאף אחד לא היה אכפת מהטקס הזה והיינו פושטים רגל לפני שמישהו היה מספיק לומר וולטר ברנן". אכן, מתוך 304 פרסי משחק שהאקדמיה הגישה עד כה, 144 הוענקו לתפקידי משנה.

עבור רוב האנשים, אין הבדל אמיתי בין אוסקר לתפקיד ראשי ולתפקיד משני. למי אכפת כמה זמן אתה מופיע על המסך? יש לך אוסקר, אז שתוק! טוב, נדמה שלכמה אנשים זה משנה. מכיוון שטקס האוסקר נבנה לקראת הקליימקס, שהוא פרס הסרט הטוב ביותר, מחולקים פרסי הבימוי והשחקן והשחקנית הראשיים רגע לפני הסוף. הדבר מעניק להם יותר יקרה ומחזיק את הצופים שלא אכפת להם לאיזה סרט העיצוב האמנותי הטוב ביותר, צמודים למסך. כשמדברים על "חמשת הגדולים", מתכוונים לזכיה בפרסי הסרט, הבימוי, התסריט (מקורי או מעובד), השחקן הראשי והשחקנית הראשית. שלושת הסרטים היחידים שהגיעו להשג הזה הם "זה קרה לילה אחד", "קן הקוקיה" ו"שתיקת הכבשים". נוצרת תחושה כאילו זכיה בחמשת הגדולים היא חותם על זמני לגדולתו של סרט והיותו קלאסיקה מיידית. אכן, שלושת הסרטים האלה, כל אחד מתור קולנועי אחר, שמרו על מעמדם לאורך הזמן וכנראה יזכרו כיצירות מופת גם בדורות הבאים. "קריימר נגד קריימר" פספס את ההזדמנות להיות חלק מהמועדון האקסקלוסיבי הזה, מכיוון שמריל סטריפ זכתה באוסקר לשחקנית משנה. למען האמת, היא הייתה יכולה בקלות להתחרות גם כשחקנית ראשית.

ההגיון אומר שדמות ראשית היא זו שהסיפור סובב סביבה ונמצאת מול המצלמה לאורך יותר זמן משאר הדמויות. אותו הגיון אומר גם שכל שאר הדמויות יוגדרו כתפקידים משניים, מאחר והן אינן מוקד העלילה. ההגיון לא עובד בעיר הזו. מי שבאמת קובע האם שחקן/ית מגלמים תפקיד ראשי או משני, הוא האולפן המפיץ את הסרט. כאשר רושמים את השחקנים כמועמדים אפשריים לאוסקר, רושמים אותם באחת משתי הקטגוריות. ברוב המקרים, שחקן ראשי אכן יהיה הדמות הראשית ושחקן משנה יהיה בתפקיד משני. עם זאת, היו כבר מקרים בהם ההגדרה התגלתה כגמישה במיוחד. שניים מהמקרים האלה כבר הוזכרו בפסקה שעברה. לואיז פלטשר זכתה באוסקר לשחקנית ראשית על "קן הקוקיה", אף על פי שהיא מופיעה על המסך פחות מחצי שעה בסך הכל (אורך הסרט 133 דקות). אנתוני הופקינס זכה באוסקר לשחקן ראשי על תפקידו כדוקטור חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים", תפקיד שתופס כרבע שעה של זמן מסך. בשני המקרים, העדר תחרות אמיתית אפשרה לשחקני משנה לזכות באוסקר המיועד לתפקידים ראשיים. כמובן שבמבט לאחור, מדובר בשני תפקידים מאוד מוערכים ומשפיעים, אבל הם עדיין שחקני משנה.

יש לאקדמיה חוק, לפיו אסור שאותו אדם יהיה מועמד פעמיים באותה קטגורית משחק. זאת אומרת שקייט ווינסלט, לדוגמה, לא תוכל להיות מועמדת כשחקנית ראשית גם על "חלון פנורמי" וגם על "נער קריאה". הפתרון הוא לרשום אותה כשחקנית ראשית באחד ושחקנית משנה באחר. כך נעשה גם עם ג'יימי פוקס לפני מספר שנים, כאשר זכה באוסקר לשחקן ראשי על "ריי" והיה מועמד כשחקן משנה על "הנוסע" באותו טקס. העובדה שהוא מגלם את הדמות הראשית ב"הנוסע" ומופיע על המסך יותר מכל אדם אחר בסרט, לא הפריעה לאף אחד. שלוש שנים לפני כן, זכה דנזל וושינגטון באוסקר לשחקן ראשי על "יום אימונים מסוכן". אית'ן הוק, שמופיע על המסך עשר דקות יותר מוושינגטון, היה מועמד כשחקן משנה.

מי שצפוי לערער את הגבולות השנה הוא דב פאטל. כל הסימנים מצביעים על כך שהוא השחקן הראשי ב"נער החידות ממומביי". למרות שהתפקיד של ג'אמאל מאליק מתחלק בין שלושה שחקנים בגילאים שונים, פאטל הוא זה שזוכה להכי הרבה זמן מסך ומאכלס את התפקיד לחלוטין בעצמו לאורך המערכה האחרונה. בכל זאת, מפיצי הסרט החליטו שעדיף לרשום אותו כשחקן משנה ולהתנהג כאילו אין בסרט שחקנים ראשיים. הסיבה לכך, סביר להניח, נובעת מרצון להגביר את סיכוייו של פאטל למועמדות ואף זכיה. קטגורית השחקן הראשי עמוסה השנה בשמות גדולים ודב פאטל הדי אלמוני, רחוק מלהיות הימור רציני על זכיה. בקרב שחקני המשנה, הרבה יותר קל להשתחל. מישהו עם חליפה יפה עשה את החישוב והחליט שיש לדב פאטל סיכוי טוב יותר מול הגוויה של הית' לדג'ר, מאשר מול חבורה של שחקנים חיים.