לפני כמה ימים אמרתי לילד שאני מטפלת בו בחודשים האחרונים שאני אוהבת אותו. הוא בדיוק היה עסוק באכילת פסטה בולונז מקערה גדולה.

כשאמרתי לו את מה שאמרתי לו הוא הפסיק לאכול לרגע, בהה בי והמשיך לאכול.

זה סיפור עצוב אבל משום מה זה מזכיר לי פרק מצחיק מהסידרה "סיינפלד".

בפרק זה מספר ג'ורג' (הדמות האהובה עלי מתוך הארבעה) לג'רי שרק פעם אחת בחייו הוא אמר למישהו שהוא אוהב אותו ושה"מישהו" הזה היה כלב.

בנקודה זו מפסיק אותו ג'רי ושואל:ומה עשה הכלב?

עונה לו ג'ורג' בתוגה:הוא ליקק את עצמו ועזב את החדר.

מוזר שזו היתה האסוציאציה הראשונה שעלתה לי  בראש כשהילד המוזכר לעיל זלל את צלחת הפסטה שלו.

הייתי אמורה להיות עצובה, להפגע, להצטער ושאר ירקות, אבל כל מה שהרגשתי היה חשק עז לצפות שוב בפרק הנפלא הזה.

אני חושבת שבכלל, אם אני חושבת על כל התקופה הארוכה בה אנ עובדת, אני מגלה בעצמי כוחות חדשים ומופלאים.

מדובר בעבודה דלה ומשעמממת עד מוות, שאני שורדת בה כמעט חצי שנה.

כל יום שאני שם אני מתפלאת מהיכולות שאני מגלה בעצמי.

כל יום הוא נצח קטן של מחשבות, התחבטויות ובדידות גדולה.

אבל אני שם ואני אוהבת את הילד הזה, למרות הכל.

אני גם חושבת שבגילו הוא עדיין לא מסוגל לזהות בעצמו את הרגשות הקיימים בו.

גם אם הוא כן אוהב אותי, הוא כנראה לא מסוגל כרגע לבטא את זה במלים, כמוני.

אז אני פשוט אוהב אותו בליבי, בלי לצפות לתמורה.

נראה לי שזו התמודדות חדשה וחשובה מאוד.