כך הרגשתי כשאמרת לי שזה נגמר.

כמו כלב זקן ונאמן שנזרק אל הרחוב באמצע החורף, בלי לדעת במה הוא חטא, כך הרגשתי כשאמרת לי שזה נגמר.

כמו גיטרה ישנה, שמיתרה קרוע כבר שנים רבות והיא כבר לא מטיבה לנגן לך כמו פעם, ניגון ספרדי שגרם לך להזיל דמעה לבכות, בלי להבין למה נקרע המיתר, כך הרגשתי כשאמרת לי שזה נגמר. 

כמו ספר ישן וטוב שקראת כבר עשרות פעמים וכעת הוא שוכב בארון בלי שידיך יעלעלו בין הדפים ועינך לא ידלגו בין שורתיו כי את כבר לא בקטע של ספרים ישנים את מחפשת לך איזה רומן מודרני שירגש ושסופו לא יהיה צפוי מראש כמוני, בלי להבחין מתי חל בך השינוי, כך הרגשתי כשאמרת שזה נגמר.

כמו הבובה שרון שנקרא על שמך מאז שהיית תינוקת  שאיתה את צחקת ובכית, שכינוי חיבה המצאת לה זו את שקראת לה מלאכית. זו בובה שאהבת לשחק בה זו בובה שאהבת לחבק, שרון הקטנה היית קוראת לה והיא מייד הייתה ניצבת לצידך, אבל זו את שזרקת אותה לזבל בשביל בובה חדשה עם צמות  בלי להבין את מניעך היא חיכה ורצתה רק לבכות , כך הרגשתי כשאמרת לי שזה נגמר.

כמו החדר שבו גדלת, המקום שליווה אותך בכל צעד מילדותך, ועד למה שאת היום אישה יפיפייה עד שזה כואב אפילו עליך לחלום. החדר שבו בכית בפעם הראשונה באמת, כשגלית כמה החיים יכולים להיות לא הוגנים כלפיך, הבנת גם שחלומות לא תמיד מתגשמים. החדר שקירותיו כה אהבו אותך, מהיום שבו צעדת לתוכם בפעם הראשונה, ועד שעזבת, לא אמרת מילה. בלי כלום נשאר החדר וקירותיו עירומים לא נותנים אהבה הם נפגעו, לא מחלימים, כך הרגשתי כשאמרת לי שזה נגמר.

הרגשתי הרבה דברים מאותו רגע שבו אמרת לי שזה נגמר, הרגשתי כמו גיבור ברומן קלאסי של דוסטויבסקי, יושב בתוך חדר ילדותי, ליד בובת סמרטוטים ישנה שמצאתי באיזה פח זבל, אוחז בידי גיטרה בעלת חמישה מיתרים, ומנגן לעצמי חרש ניגון ספרדי ישן על איזה כלב שנזרק אל הרחוב באמצע החורף. הרגשתי את כל הדברים הללו בגללך, החידה הגדולה של חיי, שלא נותנת לי מנוח אף לא לרגע אחד, מאז שהכרתיך בפעם הראשונה ועד לרגע שבו אמרת לי שזה נגמר.