חוק וצדק.

אם יש משהו שבחיים לא עניין אותי, זה החרטא הזה.

משפטים, עריכת דין, סנגור, מושבעים, בית דין גבוה, נמוך... -לא מעניין. בכלל.

ואז לקח אותי בית הספר הזיפת לבית המשפט העליון.

לא התרשמתי במיוחד מהארכיטקטורה... ובכלל- נורא התעצבני עליהם, שלא שמו קצוץ על בקשותיה של דורותי רוטשילד- שבזכותה המקום הזה קיים. אדריכלים ארורים.

גם לא ראינו משפט, כי הכל היה חסוי.

פתאום אף אחד לא רוצה להיות סלב. איפה הבידור שהובטח לי?! איפה?!

גם לא התרשמתי מהמיימדים של האולמות. להפך- אכזבה מרה תקפה אותי בהגיעי אל "האולם הגדול ביותר", שלא עלה במידותיו על לופט מטומטמת.

מה שכן, חשבתי לעצמי, מה היה קורה אם הייתי לוקחת את הצדק לידיים.

~~~נומה כשופטת עליונה~~~

אולי אפילו נשיאת בית המשפט העליון. מה רע?

בכל מקרה. עונשים חמורים יותר.

צדק נעשה בכאב.

ויודעים מה, אפילו? אין צדק.

אבל עם קצת יותר משמעת, שאני אשליט, כמובן, אולי יום אחד יהיה אחד כזה.

יהיה הרבה חוק. הרבה הרבה חוק. חוק עיוור.

הרבה פחד.

כן, הדרך היחידה להשיג סדר וחיים שלווים בצורה מקסימלית- היא פחד.

שיראו ויראו.

וכן, אני אוציא להורג. וכשאני אעשה את זה- אני אלבש חלוק אדום ופאה לבנה מקורזלת.

פתאום, באורח פלא, מושך אותי תחום המשפטים פי כמה וכמה מהביוטכנולוגיה.

החלוק השחור האצילי, המכובד נראה פתאום הולם הרבה יותר מחלוק לבן-חולה-סטרילי.

מה אני רוצה מעצמי, לעזאזל?

בסוף אני אמכור אבטיחים בשוק נתניה, בחיי...