בימים אלה, הנשיא החדש של ארה"ב ברק אובמה עומד להחליט על סגירתו הסופי של מחנה המעצר בגואנטאנמו בקובה.

בפועל, ארה"ב מחזיקה בשטח לא שלה של כ- 120 ק"מ מרובע מאז 1898 כבסיס של חיל הים ומאוחר יותר כמחנה מעצר.

גואנטאנמו קלט אסירים ביטחוניים שהובאו מאפגניסטן, עירק ומקומות בהם ארה"ב מנהלת את מלחמתה נגד  הטרור.

המחנה התפרסם בשנים האחרונות בגלל שיטות החקירה המיוחדות שלו (קרא עינויים) והוקם מחוץ לגבולותיה של ארה"ב על מנת לחסוך בהליכים משפטיים המקנים זכויות הגנה לאסירים לו היו עצורים על אדמת ארה"ב.

צורם במיוחד העובדה שמדינה אשר דוגלת בחופש הפרט וזכויות האדם מרשה לעצמה סטנדרטים כפולים כאשר מדובר באזרחים לא שלה העצורים בשטחה של מדינה אחרת (קרא קובה).

האם החוקה ומערכת המשפת המפוארת של אמריקה הגדולה איננה מסוגלת להתמודד עם האתגרים שהטרור מציב בפניה ומרשה לעצמה התנהגות של מדינת בננות?

השאלה הזאת מטרידה במיוחד משום שמאז 1967 אנחנו חיים באותם הסטנדרטים הכפולים של אמריקה  וגרוע מזה.

מצד אחד מדינת ישראל הדמוקרטית הדוגלת על פי מגילת העצמאות בזכויות שוות לכל תושביה ומצד שני שטחים כבושים בהם התושבים הלא יהודים חיים תחת מגב הדיקטטורה כבר יותר מ- 40 שנה.

מתוך מחשבה עממית שמה שטוב לאמריקה טוב לישראל, אולי גם אנחנו נחקה את צעדיו הראשונים של אובמה ונסגור סופי את המחנה המעצר שלנו? 
 

טוב לחיות בשלמות במדינה דמוקרטית לכל תושביה מלחיות בצביעות בארץ ישראל הריקה מערכיה.