לפני כמה ימים שאלה אותי הבת של בעלי איך זה שפעם הייתי מטפחת את עצמי, למשל שמה לאק, ועכשיו לא אכפת לי. באותו רגע לא ידעתי מה לענות לה חוץ מלומר שזה עניין של תקופות. אתמול צצה לי התשובה: מעולם לא טיפחתי את עצמי ברצינות. זו תמיד היתה תחפושת. הלאק, לא היה אף פעם לק ורדרד ונימוסי אלא לאק בצבע ירוק בהיר על האמה, כהה על הזרת, אדום על הקמיצה, לבן על הבוהן. הגרבונים כמעט אף פעם לא היו גרבונים בצבע עור, אלא צהובים או כתומים או עדיף פרחוניים. אני פשוט אוהבת להתחפש. ההורים שלי היו מתחפשים בכל פורים. אני זוכרת איך פעם ברגע האחרון אבא שלי הוסיף לתחפושת הרקדנית שאחותו תפרה לו בתשומת לב את שני השטיחונים הפרוותיים של חדר השינה – אחד על כל כתף. הבת של בעלי, לעומת זאת, כבר בכיתה ה' הסכימה להתחפש רק למשהו שלא יהיה מצחיק מדי. נראה לי שמכיתה ו' היא הפסיקה להתחפש בכלל. יש ימים שהיא לא הולכת לבית הספר כי "אין לה מה ללבוש". היא גם הפסידה טיול במאה שערים כיוון שהיה צריך לבא עם חצאית והיא טענה שזה מגוחך. אני, לעומת זאת, הייתי מוכנה ללבוש טוגה, אם צריך ובגילה הייתי מסתובבת לפעמים עם סומבררו ועם נעלי עץ הולנדיות. אז למה אין לי אומץ ללכת היום ללמד כשעל הראש שלי כובע הקאובוי השחור שקניתי בפורים לפני שנתיים? |