אימון רגשי
את גישת 'האימון הרגשי' לא המצאתי, אלא פיתחתי מתוך התנסות אישית בהתמודדות עם טראומה ומתוך האמונה ביכולת האינסופית של כל אחד מאתנו ליצור ולצמוח.
כמטפל בנפש, למדתי שלמעשה אין 'טיפול נפשי', אבל שיש צורך עצום בפיתוח ובשיקום המיומנויות הרגשיות שלנו. 'האימון הרגשי' הוא כלי יעיל ביותר לשיפור המיומנויות הרגשיות, והוא אינו 'טיפול' אלא דרך חיים.
האימון הרגשי אינו 'העבודה' שלי, אלא החזון שלי. אני מאמין שהוא הכלי היעיל ביותר לניהול חיים טובים, יחסים טובים עם אחרים וקשר יעיל עם המציאות. בכפר הקטן שאליו עברנו, בבולגריה, אני כותב ספרים בנושא זה, וגם מקיים סדנאות ומפגשים מרוכזים למטפלים, לזוגות, להורים, ועוד.
בבלוג הזה אשתף אתכם בשימוש היומיומי באימון הרגשי.
פוסטים אחרונים
- 50% הנחה לשבוע הספר 7/6/16
- הנסיך הקטן 15/9/14
- תאגידי הטראומה 9/5/14
- אשליית הדמוקרטיה 22/3/14
- גשר: אמפתיה, אנוכיות וטבע האדם 18/3/14
- חידה ספרותית מס' 2 13/11/13
בעיר ההריגה
 בשבוע שעבר הזכיר לי השיר של יונה וולך את השורות הקשות של ביאליק, מתוך השיר `על השחיטה`:
והמלים האלו החזירו אותי אל הפואמה `בעיר ההריגה`, שאת שורותיה הראשונות אני חולק אתכם היום. לאחר הפרעות ביהודי העיר קישינב בשנת 1903 כתב ביאליק את השיר `על השחיטה, וכעבור שנתיים כתב גם את הפואמה נכתבה `בעיר ההריגה`. זהו שיר של כאב ויאוש, רווי ציניות וכפירה. לכאורה כותב ביאליק את השיר בסגנון תנ"כי, "קום לך לך...", כאילו אלוהים הוא הדובר אליו, אך בסופו הוא מטיל ספק בבחירתו המוסרית של האל, שאינו מבחין בין אביב לטבח: "כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד." המלים של ביאליק, שרק מעטים קוראים היום בשיריו, טריות וחודרות כאילו נכתבו זה עתה, והן רלוונטיות גם שבעים שנה לאחר מותו. כשהוא כותב: "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" הוא אינו מתכוון לניגוד שבין יפי העולם לבין זוועת השחיטה, אלא לקהות החושים שבה אנו עצמנו שרויים ברגע זה, כשבעולם סביבנו נטבחים חפים מפשע. מה שהופך את הטקסט הזה למצמרר במיוחד הוא הוויתור לכאורה של ביאליק על הפואטיקה, על הדימויים ועל לשון מתוחכמת, והבחירה בתיאור פשוט, כמעט פרוזאי, של המציאות הבלתי-נסבלת:
וכמו בשיר של יונה וולך, כשלאחר תיאור הדם מופיע גביע זהב מקושט בפרחים ועלים, גם הזוועה של ביאליק (שלנו) מועצמת כאשר "בְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ". אם חשבתם שהבאתי את השיר הזה כאסוציאציה למתרחש בעזה, אינכם טועים, אבל זו רק תזכורת למה שמתרחש ברגע זה בדארפור, ולמיליוני המדוכאים והרעבים בחציו האפל של העולם. וכך ביטא ביאליק (בשיר `על השחיטה`) את התחושה הזו:
|
תגובות (18)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נדמה לי דרור,
שערבב מין שאינו במינו,
בלשון המעטה...
וברצוני לשמור על רוח טובה ועניינית
שבת שלום לך
התודה, חוה,
אני משער שלך, יותר מאשר לילידי הארץ, המצב הזה קשה עוד יותר.
אינני מכיר את ספרך 'ילדה משם', אבל אני רוצה להמליץ לכל חברי קפה דה-מרקר לקרוא את הסיפורים הנפלאים שלך כאן, וגם באתר 'ספרים'. לא מזמן פרסמתי שם סיפור מיוחד במינו המתאר את הפער הנורא שבין המלחמה הלא-מובנת לבין העולם הפרטי של כל אחד מאתנו ('אשה אחת היתה לה מחלה').
שבת שלום,
דרור
שלום רותי,
אכן, זהו נושא מוסרי העוסק בבני-אדם, ואינני מתחמק ממנו.
לכן נזכרתי בשיר של ביאליק, בהקשר של הריסת עזה ופגיעה באלפי אזרחים, הרוגים ופצועים.
התיאור של ביאליק מתאים גם למה שקורה בעזה, ובדרפור, ובמקומות שונים בעולם.
לנושא הפוליטי לא אתייחס כאן, משום שאין בעיני כל הצדקה להרג ילדים, יהודים או ערבים, או אפריקניים.
שבת שלום,
דרור
מיכאל יקר,
אינני יושב כעת על גדת נהר רחוקה אלא בגליל שלפני שנתיים נמלטנו ממנו במלחמת לבנון השניה.
אני יודע ש'אצלכם' מתרחשים חיים בלתי אפשריים, וצר לי על כך.
לא תצליח לגרור אותי לוויכוח פוליטי, משום שלא במקרה התייחסתי לבני אדם, נשים וילדים, ולא לסיבות שגרמו למישהו להרוג אותם ולהרוס את ביתם. כפי שכתב ביאליק: "נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן".
ובמקום להתקומם בתגובה לשיר של ביאליק, אתה מוזמן, אם קל לך יותר לחשוב על מקומות אחרים, להיזכר במיליוני הילדים הגוועים מרעב בעולם, נרצחים באפריקה או עובדים למעננו בסין. ובינתיים, מותר גם להיזכר במאות אלפי ילדים רעבים בישראל.
שבת שלום,
דרור
אין זה ויכוח פוליטי,אלא מוסרי
פרופר,עוסק בבני אדם.
אתה לא מנוע לעסוק בו,
אתה העלת את השיר וההקבלה.
כאסוציאציה למתרחש בעזה, אינכם טועים-מילותיך שלך!
עכשיו אל תתחמק!
דרור יקר,
אי שם בבולגריה הנעימה והשקטה, יש להניח שלא נופלים קסאמים או גראדים על ראשיהם של חפים מפשע.
מאד אידילי לשבת על גדת נהר או פלג ,להנות מפכפוכו הנעים, ומצלילי הצפורים השורקות מעל ראשי צמרות עצים יפהפיים , מנגינה עליזה. ליטול עיתון ליד, ומשקפיים על החוטם,לקרוא על פלסטינה הרחוקה, וישראל הקרובה ללב,
להזכר במשוררנו הלאומי ולכתוב, לעשות "פסאדו-הקבלות אסוציאטיביות" בין "בעיר ההרגה" לבין המתרחש בעזה,
ולשרבט מילים. שים לב דרור:
אצלנו , במקום שברחת ממנו כדי להרוויח קצת שקט, וזה בהחלט לגיטימי -
מתרחשים במשך שנים, חיים בלתי אפשריים. האויב הרצחני והציני מכריח אותנו להתנהג כך.
שם, בקישינב, היה המניע לרצח יהודים : אנטישמיות, היהודים, אם לא אכפת לך, היו חפים מפשע.
לפיכך הזכרת קישינב ועזה בנשימה אחת , היא מקוממת ביותר, וזה בלשון המעטה.
לדרור, משום מה התגובה שלי לא נקלטה, אני מנסה שוב
נורא מה שקורה לאנשים משני צידי החומה. נורא מה שאנחנו עושים, גם אם עלינו להגן על עצמנו. אנשים סובלים.
אני , שעברתי את השואה לא הייתי יכולה לגור בשום מקום אחר בעולם. רק בישראל אני לא חשה השפלה.
כמובן שאיני מסכימה עם מה מה שקורה כאן. אבל איני רואה פתרון. זהו מעגל הרס נורא הפוגע בבני אדם.
יופי שהבאת את ביאליק. יפה וגם נורא ורלוונטי. תודה
לא, לא הזכרתי את צה"ל, ואין לי כל כוונה להתייחס לוויכוחים פוליטיים, שמאל וימין, רק לבני-אדם.
דרור
תודה ללילה טוב,
אכן פה 00:39
גם לך..
כתבת כי פתרונך אינו מתאים לתרבויות לוחמות....
האם זה פרי דמיוני הקודח?
ריאלי?
הזכרת את צה"ל,
שוב דמיוני?
אני עדיין עומדת על דעתי,ביחס למוסריות העניין.
אני שמאלנית מוצהרת,אבל גם לי יש גבולות.
את האידאלים לשיחות שלום לא זנחתי,
אני לא רוצה מלחמות,
אבל מפה ועד "על השחיטה" יש מרחק רב....
שלום רותי,
לא ידעתי שאת נביאה או קוראת מחשבות. לא סיפרתי לך מה הפתרון שלי, ולכן אינך יודעת אם הוא ריאלי או לא.
לא זכור לי גם שהתייחסתי בכלל לצה"ל, ואני משער שזהו מצפונך המייחס לי כאלו דברים.
התייחסתי רק למה שקורה לאנשים, בדיוק כמו בשירו של ביאליק, ולא הבעתי את דעתי בנוגע לסיבות ולאשמות.
לילה טוב,
דרור
הפתרון שלך לא ריאלי.
מה שאתה עושה עם חייך הפרטיים שלך ושל משפחתך בלבד.
לא נראה לי נכון ,מוסרית,לקחת את שירו של ביאליק
ולעורר עם שמו ותוכנו רגשות נגד צה"ל.
נדמה לי שחצית כאן גבולות.
אני שמחה שקל לך יותר בחו"ל. למרות שלפי השירים שאתה מביא, הלב שלך מאד כאן.
תודה על ביאליק.
לא לנו ולטפינו ניתן להיטמע בין נוטפי הדם
חווינו את מוראותם נוסינו והתנסינו
כל גווילי ועטופי הגוף יעידו ויטיפו
דרכינו תתאווה לרוגע ולדעת בינה ומחילה
ומעשינו יניבו את מוראות מה שלא העדפנו
כעולל נידמה וכגוזל הניגזל וזולג מהקן
הדרך הלוא זרועה שבה נלך תובילנו לאושרנו?
ומהו הגן עד שלו נתאווינו
כן, יש לי פתרון. לצערי, הוא אינו מתאים לתרבויות הלוחמות, ואני מעדיף את הפתרון האישי: להתרחק מכאן.
האסוציאציות שלנו לגבי עזה שונות.
האם יש בידך פתרון פיוטי או ריאליסטי אחר למצב?
דארפור ויתר העולם מוסכם עלי.