כשהגעתי מעופפת מרסקיו אל משרד הרישוי כדי לגבות את רשיוני האבוד, גיליתי שתי עמדות שירות.

מדוע רסקיו? כי מפגשים אליהם אני ערוכה מראש הקשורים לגוף בירוקרטי זה או אחר, גורמים לי ויבראציות שליליות ביותר. אני גם עשויה חלילה לענות לפקידת שומה ולסכן בזה את בטחוני האישי וחמור מזה, לגרום לה להתקף לבבי במפתיע.

באחת משתי עמדות השירות ישב גבר עדין ובשניה ישבה בין קימה לקימה אשה מפוהקת ומבלונדנת שיכולתי לקרוא היטב את גלי מוחה הקודח, ממש שמעתי אותה אומרת בינה לבין עצמה: "מצ'עמם לי, נשבר לי כבר כל בוקר להגיע לעמדה הזו, אני חייבת אקשן ודווקא ההיא עם החולצה האדומה שהצתיידה בבעל ותינוקת נראית לי חסרת אונים ומתאימה לי בול לסגירת שבוע זה".

ובאמת ישבתי חסרת אונים ומפוחדת, נורא מפחדת מפקידים ובעיקר מפקידות משועממות.

לקחתי מספר לזכר ימי הזוהר של קופ"ח כללית ונכנסתי ראשונה עד שיגיע בן זוגי מצוייד בקלף מנצח ממיס קרחונים, הלא הוא בתי בת השמונה חודשים.

הם התאחרו קצת וזמני קצר, מספרי החל להתקרב להקרא והם ...יא אללה גלה, שוב מתמהמהים.

אני שולפת את הפון להתקשר אליו  המחנה כבר שעות (בחור יסודי שבודק היטב מרחקים שווים מהרכב הקידמי והאחורי ומרחק תיקני של כעד 40 ס"מ מהמידרכה...מרגישים שאני כבר מנוסה בקורסי נהיגה מונעת אה?) ובדיוק כשאני שולפת את הנייד, המאבטח מזהיר אותי לבל תתעורר חמתם של האלים היושבים בעמדות: "אההה גברת, לא כדאי לדבר כאן..." אז אני מכניסה את הקטן לכיסי בהכנעה ומתיישבת כי אסור על פי תקנון אלוהי פקידי משרד הרישוי לחסום את הכניסה עם נוכחות מסיבית כשלי.

זהו כעת אני יושבת בדד באחד הכיסאות הפונים אל עבר שתי העמדות...ממש יפה מסודר כאן, כמו תאטרון ראליטי כזה, כולנו פונים אל עבר הפקידה הצרחנית שמדי פעם יורה על מבקר שכפוי היה עליו להגיע אליה ואז מתרחש הנס:

בשעה 10:45 על פי שעון הסתדרות עובדי המדינה, שומית הפקידה יוצאת להפסקת קפה (מקווה שנטול, האנרגיות שלה כבר הוציאו רבים לפניי לתלייה מרצון).

נותר לו הגבר האדיב יש לציין ואני מגיעה אליו על בעלי ועל בתי ועל אפה וחמתה של שומית וזהו זה ממש קצר, לא מאמינה, אני יוצאת ורשיוני הזמני עד לצילום תמונת פוטורצח שבאה עלינו לטובה, נדחק לארנקי.

מרגישה כאילו שוחררתי ממעצר בית, יש בי דחף של כשבוע ימים ללחוץ על איזה גז ואם אפשר שיהיה מחובר לדוושה, מה טוב.

ואני לוחצת עליה, על הדוושה המוגזת למשמע קול מצפוני, הלא הוא בן זוגי מתריע: "גלית, זה שטח עירוני"

טוב טוב נרגעת....מה אני אשמה? יש לי רוח גבית מאיזור הטמבון...טוב הרגעה. 

סוף שבוע נעים ממני

גלה.