בארון נידח בבית אימי, מונחת תיבת עץ כבדה

מהסוג שניתן אולי לצפות למצוא בו אוצרות בלומים

בתיבה הזו מקופלים חיים שלמים, הם חיי

צילומי ילדות מגן הילדים מקופלים באקורדיון ארוך

תעודות בית ספר המסתכמות תמיד באותו משפט "עולה התלמידה לכיתה..."
ומכתבים, עשרות רבות של מכתבים.

יש שם מכתבים שכתבתי לחברים שעזבו לחו"ל בשנת שליחות של ההורים

ומכתב תלונה שכתבתי בגיל 12 לחברת הביטוח לאחר ששברתי את הרגל בטיול שנתי

ושעליו אבא שלי תמיד אמר ש"כבר אז ראו שאת הולכת להיות עורכת דין"

יש מכתבים שכתבנו זו לזו באמצע שיעורים משמימים

וכרטיסי ברכה שכתבו לי כל חברי לכיתה ליום הולדת 16 - sweet sixteen

יש שם מכתבי המלצה שכתבו לי מורים ומרצים ואחר כך גם מעסיקים 

ומכתבי תודה שרשמו לי מכרים מרוצים

ואת כל 22 הברכות אשר קיבלתי מחברי הראשון, שאליהן צורפו 22 זרי פרחים לכבוד יום הולדתי ה- 22

ומכתב רומנטי שכתב לי חברי השני, מעלה על כתב שלל חלומות ושאיפות לחיי זוגיות מאושרים

ומכתב פרידה מיוסר של בן הזוג האחרון, שעד לפרידתנו מעולם לא כתב לי דבר

יש שם מכתב שכתבתי לעצמי "לקרוא בעוד 10 שנים",

והדברים הכתובים בו נכונים היום כמו אז

ואני, מתוך כבוד ויראה לאותן המילים שנאמרו לי

והכרה בכוח שהן אוצרות בתוכן

אינני מסוגלת להשליכם

וכך הם נותרים ברשותי

פיסות קטנות של היסטוריה

זיכרון לרגעים טובים ורגעים קשים

תחושות שמתעמעמות עם השנים אך לא רוצות להישכח לחלוטין

והערימה רק הולכת וגדלה

והחיים הולכים ומתקצרים