שוב ניצת חינך, ומתק בדיחותיך

עד שצחוק ניתז והתפרץ -

בחום

ממך ועד אלי,

כי כך תשוב שנית, מנדוד דרכיך

את עיוורון ליילי תיגע -

ברוך

כרפרף פרפר בעפעפי.

וידעת, את ששתיקתי לוחשת,

את ביצורי דלתי אל מול נגיעתך,

זכרון נצור, כאב שגבול לו אין

עוד פועם בי חרש, לידך.

ונוגן אתה גופי, במליוני ידיך

נעתקת וגומעת הרף נשימה -

אט לך

סחרחרת הלומה.

בגאותך תסער בי את גליך,

אגרופי לוכד שפתי -

לוהט

כמערבולת מלוחה.

וידעת, אפתח אליך כמו פרח

שפוער שפתיו אל אגל וחמה,

כבר אל קיר חדרנו מתגנב השחר

כאוסף פצועי הלילה באלונקת שמיכה.