הפסקת האש נכנסה לתוקף ועתה הגיע שלב התחקירים והשאלות הקשות. זו לא רק שאלה של הסברה, אלא בעיקר קיימת חשיבות אדירה לברור העובדות. אם ימצא במחנה אדם שחרג במזיד מההוראות המחמירות של טוהר הנשק יש להוקיעו ולמצות עימו את הדין במלוא החומרה, ובשום פנים ואופן לא לכסות על המעשים החמורים אם אכן התרחשו. פניתי השבוע לצה"ל לברר את נסיבות הפצצת בית בו נהרגו למעלה משלושים פלסטינים, ובכללם ילדים רבים. מדובר צה"ל נמסר לי, כי "צה"ל מצוי בעיצומם של התחקירים שלאחר מבצע "עופרת יצוקה". עם סיומם יגובשו מסקנות והמלצות ויטופלו בהתאם". הזהירות בתגובה מתחייבת וההמתנה להשלמת התחקירים מובנת, אך חובה על צה"ל להקדים ככל האפשר את פרסום גרסתו למלחמה.

הייתה זו מלחמה מרוכבת ובנסיבות קשות במיוחד בהן אלפי טרוריסטים בחרו לתפוס מסתור בין אזרחים ולעשות בהם שימוש להמשך מתקפת הטרור נגד ישראל. ח'אלד משעל, מנהיג חמאס, הודה השבוע, כי חמאס יזם את העימות מתוך מגמה לגרור את צה"ל לתגובה צבאית למשך מספר ימים וליצור משבר אזורי שיביא ללחץ אפקטיבי על מצרים לפתוח את מעבר רפיח. למעשה, מודה משעל, כי המטרה מלכתחילה "לספוג" מכה צבאית, אשר בנסיבות הקיימות ברצועת עזה תסתיים קרוב לוודאי בנפגעים בקרב האזרחים הפלסטינים, ואלה ישמשו מנוף (או בשר תותחים) עבור חמאס כדי להשיג מטרה פוליטית. עם אויב כזה ישראל מתמודדת, אויב המוכן ללא הינד עפעף להקריב את אנשיו שלו, אויב המחנך את ילדיו "לאהוב את המוות יותר מאשר היהודים אוהבים את החיים". וכבר פסקו חכמי הלכה מוסלמים, כי אין להירתע מפני הריגת פלסטינים בפיגועים המכוונים נגד יהודים, שכן הרי ממילא הם יוכרזו שהידים וגמולם מובטח בגן העדן.

גם הילדים הפלסטינים נמצאים בחזית במדיניות מוצהרת של תנועת חמאס. וכך הסביר זאת ח'אלד משעל בראיון לאל-ג'זירה ב- 29 ביוני 2002:

משעל: "אני סבור, כי הרוב המכריע ברחוב הפלסטיני והערבי מבין שהמפגעים המתאבדים (איסתשהאדיין) הם אשר פונים להתנגדות, הם אלה שתורמים את עצמם, הם אלה אשר מתאמצים ופונים לזרועות הצבאיות של ארגוני ההתנגדות. יתר על כן, לפני מספר חודשים שמעתם, כי באזורים מסוימים הייתה היענות... הייתה היענות גדולה שהגיעה לכדי כך שכללה ילדים בגיל צעיר מאוד, ודבר זה הניע את הזרועות הצבאיות להפנות את אלה להכשרה על מנת שיוכנו היטב ולאחר מכן ישתתפו במערכה"

שאלה: כלומר, יוכנו היטב מבחינה נפשית, דתית וצבאית, האומנם?

משעל: בוודאי. ראשית, הם מגיעים בגיל צעיר מאוד, הם מתבגרים ועוברים הכשרה רעיונית, דתית ונפשית, עוברים אימונים צבאיים כדי שההשתתפות שלהם תהיה מועילה ומשפיעה נגד האויב הציוני. בקיצורו של דבר... המפגעים המתאבדים הם התוצר של העם הזה ולא של השפעה חיצונית".

סיפורו של עווד סילמי, אחד מבכירי הזרוע הצבאית של חמאס, ממחיש היטב את החינוך מגיל הרך לדרך הטרור. סילמי שנטל חלק בפיגועי טרור רבים והיה מבכירי גדודי אל-קסאם, נהרג ב- 2 בדצמבר 2000 בעת שהניח מטע חבלה. אלמנתו ניעם סיפרה על החינוך שהעניק סילמי לבנו מוג'אהיד בן החמש באותה עת. להלן קטע מדבריה שהתפרסם באתר חמאס:

"כאשר מוג'אהיד נולד, עווד שהיה מבוקש אז הגיע לראות את בנו. הוא הצטלם איתו כאשר הוא מניח את הנשק שלו מסוג 'גליל' על החזה של מוג'אהיד ואומר לו: 'אני רוצה שאתה תהיה גיבור, שלא תפחד מאיש, ואני רוצה שתישא את הנשק כבר מגיל צעיר ושתמלא את מקומי לאחר שאמות מות קדושים בדרכו של אללה, שתמשיך את הדרך אחרי תהיה מחליפו של אביך בג'יהאד".

"לאחר שעווד השתחרר מהכלא הוא החל ללמד את מוג'אהיד כיצד לטפל בנשק. הוא לימד אותו לפרק ולהרכיב אקדח, עד אשר מוג'אהיד הכיר היטב את חלקי האקדח. הוא לימד אותו להתפלל והיה לוקח אותו למקומות המיוחדים שבהם בוצעו הפעולות הצבאיות (של חמאס)".