זכרונות של עו"ד מזדקן
פוסטים פופולאריים
-
יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
10/5/19 | 5284 צפיות
-
ועדות ומכרזים
12/6/09 | 7746 צפיות
-
בית המשפט
16/9/08 | 1179 צפיות
-
ההנהלה הראשית
19/9/08 | 929 צפיות
-
בחינת קבלה ללשכה
24/10/08 | 1343 צפיות
-
ענינים של הבנה
17/9/09 | 1039 צפיות
פוסטים אחרונים
- עברית קשה שפה 28/8/19
- יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי. 10/5/19
- בנקים - וכיצד מדברים עמם. 3/4/19
- בעיריה עובדים בשבילך. 30/3/19
- אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה. 28/2/19
- חווית שירות (פלאפון) 21/1/18
אני בכלא
משרד המשפטים נהג בזמנו, ואולי עדיין נוהג, לשלוח עו"ד לביקורת בבתי כלא מטעמו. לפני אי אלו עשורים, הזמינו אותי לערוך ביקורת כזו. מובן שהסכמתי, עם אורח חיים כשלי, הסיכויים שלי לראות כלא מבפנים קלושים ביותר. דף ההוראות שאני מקבל מסביר לי שאין צורך שאדווח על תנאים פיסיים גרועים, צפיפות וכד' של בית הכלא. קצת לא ברור לי על כן מה הם כן מצפים שאדווח. הרי הביקור מתואם מראש, וברור שפעילות לא תקינה לא תוצג לעיני. באותו שלב אני מניח שביקורים כמו שלי הם על תקן עלה תאנה, אבל, במקצוע שלנו זוכרים שלא לקבוע ממצאים אלא על בסיס עובדות.
אני מגיע עם בוקר לאחד מבתי הכלא הקשים בצפון. אני מתקבל בלשכת מפקד הכלא. הדבר הראשון בו אני מבחין הוא המון עבודות יד, בעיקר מדיקט, משהו כמו תערוכת סיום בבית ספר יסודי, כלומר, בבית ספר יסודי גדול מאד. ברור שהאסירים מנסים לנצל עד תום את המשאב ממנו יש להם בשפע – הזמן. המפקד מספר לי על מאמציו להשיג עבודה לאסירים, עבודה שיוכלו לבצע בתחומי בית הכלא. הוא מספר שכאשר השיג עבודה של קיפול אריזות נייר לגבינה, נסתיימה עבודה זו בשליש הזמן שחשבו כי תארך, פשוט משום שלאנשים אין עוד מה שיעביר להם את הזמן.
אני מצורף בכל מדור אל סוהר, הנושא צרור מפתחות ענק ומצלצל. הביקור בתאים אינו מזעזע אותי. האנשים נראים נורמלי, לבושים נורמלי, אין נראית אלימות, אין נשמעות צעקות. אבל הביקור בתאים מעצבן אותי. המון אנשים בכל חדר, שירותי "בול פגיעה" שהם גם המקלחת. תנאים בלתי אנושיים. אין בעיני הצדקה לכך. יש אנשים המעוניינים לדבר עמי. אני שומע. בד"כ אלה טענות על כך שלא זיכו אותם מטעמים טכניים כאלה או אחרים. אחד מהם מתלונן על שהורשע בהעדרו בארה"ב, ובכל זאת מרצה עונשו כאן בישראל, והרי מעולם לא ניתן לו יומו בבית המשפט בארצות הברית. אני מזכיר לו שניתן לו יומו בארה"ב – אלא שהוא בחר להימלט ולבלותו בישראל. עבריין עבריין – אבל שקרן הוא לא. הוא לא אומר לי שהוא חף מפשע.
בבית הסוהר, הפרדה מוחלטת בין יהודים לערבים. אחרי הכל, גם גנבים רוצחים ואנסים הם פטריוטים בעלי הכרה לאומית, ועם נימוסי שולחן כשלהם – עדיין לא ראוי להפגישם. כשאני נכנס לתא של ערבים, תמיד מציעים להכין לי קפה או תה. אני מסרב בתודה, כמובן. אני יודע מספיק כדי להבין את הקרבן הכרוך בכך מבחינתם. אצל היהודים – מה פתאום? אני נזכר בימי כגובה של עתון "הארץ" במעונות הסטודנטים בעת לימודי. כשדפקתי על דלת של סטודנטים ערבים. הם מעולם לא הזמינו עתון, אבל לעולם הזמינו אותי לקפה. אצל יהודים, כאשר לא הזמינו עיתון, נתנו לי את היחס המקובל הניתן לרוכל מדלת לדלת.
בשיחתי במפקדת בית הסוהר (על קפה, כמובן – המפקד הוא דרוזי), אני מספר זאת. המפקד חושב שתמונת המציאות שלי מחייבת איפוס: "תראה" – הוא אומר לי – "זה בסה"כ ענין של תרבות". "אני יודע" – אני מרגיע אותו – "אבל עדיפה לי תרבות המציעה לי קפה – מזו המציעה לי בעיטה בתחת".
אני מובל אל אגף השיקום. לאחר הצפיפות הנוראה ביתר האגפים, הרווחה באגף השיקום בולטת מאד. החדרים מאויישים חלקית. איש הסגל המוביל אותי, מסביר לי כי אסור שיועברו לאגף השיקום מי שאינם מתאימים לו – עקב הצפיפות בלבד. אם יוכנסו לאגף אנשים לא מתאימים – הלך השיקום של כולם. כך גם אני חושב.
אני מבלה בכלא יום שלם. במשרד אני מנסה לכתוב דו"ח. ההנחיות התרכזו במה שאין לכתוב. ראיתי אנשים שחירותם נמנעה מהם, ככל הידוע לי – מסיבות מוצדקות. השקפתי האישית היתה אז, ונשארה כיום, שהענישה בארץ אינה מחמירה דיה. אני בדיעה שכל יום שעבריין מבלה בכלא, חוסך נזקים לחברה. לו היה הדבר בידי, היו עונשי המאסר ארוכים בהרבה – ומוקדשים במלואם לשיקום אמיתי. אין כמובן טעם שאכתוב להם זאת. הן משום שאיני קרימינולוג – והן משום שאין זו דעה מקורית או חדשנית. ובעיקר – משום שבתי הסוהר ממלאים אחר גזר הדין – לא גוזרים אותו. תנאי המאסר יכולים אולי להסביר את התקופות הקצרות הנגזרות. התנאים הלא אנושיים הם עונש שאינו מופיע בגזר הדין. תנאים אנושיים בכלא היו מחזירים את ביצוע העונש למטרתו – שלילת החירות. תנאים אנושיים היו מאפשרים גם שיקום אמיתי. זה אמור להיות הפרק העיקרי בכל דו"ח – וזה גם הדבר שעליו אין הם רוצים לשמוע. פתרון אמיתי עולה כסף. מה נשאר לי לכתוב להם, שהסוהרים מבצעים תפקיד כפוי טובה בצורה סבירה? בסופו של דבר – פשוט איני כותב להם כל דו"ח שהוא. זה כנראה גם לא חסר להם. איני מקבל מהם תזכורת כלשהי על כך. לא ביקרתי בבית סוהר מאז, ואיני מתגעגע. |
תגובות אחרונות
-
ronijavinski
בתגובה על מצוות ניחום אבלים
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
-
תנועת כמוך
בתגובה על עברית קשה שפה
-
תנועת כמוך
בתגובה על בעיריה עובדים בשבילך.
-
תנועת כמוך
בתגובה על בנקים - וכיצד מדברים עמם.
-
bonbonyetta
בתגובה על אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה.
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
השיקום אינו סתם בונוס לאסיר, השיקום הוא אינטרס של המדינה.
המדינה מעוניינת באזרחים שאינם מזיקים, ואם אפשר, גם תורמים.
שיקום הוא הדרך היחידה שיש לה סיכוי להביא לכך.
עבריין, הוא מבחינות רבות קסאם. עלה מעט מאד לייצר אותו. עולה הרבה מאד ליירט אותו - ובד"כ בלי הצלחה, וכאשר הוא פוגע הוא גורם נזק העולה על מחיר נסיונות היירוט.
מבחינת המדינה, על כן, יש אינטרס רב במניעת היווצרותו של עבריין - ואם כבר נוצר - למניעת המשך פעילותו העבריינית.
כבודו של העונש, כמו גם התועלת שבעצם המאסר לחברה כולה - במקומם מונחים.
ראשית, כוכב* היה מעניין לקרוא.
שנית, בית כלא הוא למטרת ענישה, טיפול זה אקסטרא וטוב שהמדינה משלבת את הטיפול יחד עם הענישה. צריך תמיד לזכור מי שהורשע בדין וצריך לשלם את חובו לחברה מגיעות לו זכויות בסיסיות. לצערי, לא מעט אנשים שחווים את בתי הכלא חוזרים לשם?...טרואמה?.....נק' למחשבה.
תודה רבה.
-
יש לך ציפיות...
עוד מעט תכתוב שאתה רוצה לאחל לעצמנו שהעשירים ישלמו מס הכנסה...
פוסט מעניין.
אבל ברוח אחרת, הייתי רוצה לאחל לעצמנו שכמה מבכירי / בחירי העבריינים שלנו יבלו מאחורי סורג ובריח כמה מהשנים הבאות.
השיקום איננו המטרה העליונה של בית הסוהר כי אם הגמול וההרתעה.
אבל דווקא לאור דברייך הייתי נותן צ'אנס לבית הסוהר המופרט. אני חושב שכבוד האדם וזכויותיו יישמרו שם בצורה קפדנית בהרבה.
אני ודאי לא אסקול אותך.
אבן, במצבם כיום, בתי הכלא אפילו אינם ממלאים כראוי את התפקיד של הרחקת אדם מן החברה.
מדי פעם אנו רואים אנשים מסוכנים ביותר יוצאים לארבעים ושמונה שעות מן הכלא, גונבים, שודדים, או אונסים - וחוזרים חזרה - או שלא.
אלא שבעיני, בתי כלא אינם ענין של אמונה. בעיני, בתי הכלא צריכים, בנוסף לתפקידם ההרתעתי/ענישתי - לשמש "הזדמנות שניה" לעבריינים. זה שהממשלה, בניגוד גמור לאינטרס של שריה (או לפחות חלק מהם) מזניחה ומפקירה מוסדות אלה - זו בעיני הבעיה.
הדאגה שלך שאנשים יבלו שם כמה שפחות היא לגיטימית מבחינה מקצועית, אבל תוצאתה היא, שאנשים רעים ומסוכנים משולחים שוב אל הציבור לאחר הפסקות קצרות - ואנשים טובים והגונים נפגעים מכך.
אני יודעת! זה עצוב נורא.
אגיד עכשיו משהו, שכמו תמיד יסקלו אותי בגללו, אבל אם כבר סוקלים אז לפחות אתן להם סיבה. אני לא מאמינה בבתי הכלא, אם לא ההגנה על הציבור, אני בכלל לא מבינה למה הם טובים. הדבר האחרון שקורה שם זה שיקום. העבריין יוצא מצויד בכלים חדשים, ידע חדיש אודות עניינים נוספים שבהם ניתן לעבור עבירות ולהרוויח עליהם כסף. נוצרות היכרויות ושותפויות חדשות שמשרתות היטב את האסירים לשעבר ביוצאם מהג'ויינט. ובאשר לכבוד מחודש למערכת, איך אפשר לכבד מערכת שמדכאת, משפילה, נוהגת בך בדיוק כמו שאתה נוהג באחרים, אז בעיניך המערכת היא עבריינית בדיוק כמוך והיא נגדך, כך שאתה נלחם בה. אנשים יוצאים מהכלא הרבה יותר מתוסכלים וכועסים, ועל הרגשות האלה אין גם אפשרות נורמלית להרוויח כסף כי מי רוצה לשכור את שירותיו של אסיר לשעבר? וכך המעגל חוזר.
יחד עם זאת, היות ואין לי מה להציע במקום, אני יכולה רק לדאוג שהאדם יבלה שם כמה שפחות.
תודה שהעלית פוסט חשוב זה.
תודה.
אחד מעברייני ה"צווארון הלבן" משנות השבעים, שמו נשמט ממני, כתב ספר על חוויותיו בכלא. לדעתו הסמים, למשל, לא היו נכנסים לכלא לולא רצון הסוהרים לקנות שקט. הספר מלא ביקורת על דברים שניתן לעשותם ואינם נעשים. דברים שבביקור קבוע מראש של יום אחד, אין אפשרות לראותם.
במקום תקציבים מדברים על הפרטה.
ראה בקישור זה דיון בנושא http://cafe.themarker.com/view.php?t=827523
פוסט משובח.
אני חושב שביקור היום היה מזעזע אותך הרבה יותר.
מתקני כליאה חדשים כמעט ולא נוספו, אך מספר האסירים עלה פלאים.
לרובם זה ביקור חוזר.
בתוך הכלא: כלי נשק מאולתרים, סמים, התעללות של סוהרים באסירים ושל אסירים זה בזה (כולל פשעים מחרידים), חמולות ששולטות בכלא, ומעמדות של אדונים ומשרתים.
וכל זה גן עדן ליד מתקני המעצר.
רוב הבעיות יכולות להיפתר על ידי תקציב שיגרום להקמת מתקנים חדשים ולהפרדת אסירים לפי רמת פשיעה.
מבחינתי, (כמעט) כל פוסט הוא חלון פתוח, השאלה רק מי מעונין להסתכל דרכו.
מובן שבשיקולי העונש מובא שיקול ההרתעה, וגם הנקמה.
נושא הסבל של משפחת העבריין עלה לא פעם בפסיקה, ונדחה. במלים עדינות מאד, אמר בית המשפט שמשפחת העבריין צריכה היתה להיות בין שיקולי העבריין שלא לעבור את העברה.
-
אשר לשיחה בטלפון נייד -
1. תאונות כאלה גוררות אישום של "גרימת מות ברשלנות" או כיו"ב, ומסתכמות בפחות משנת מאסר בד"כ.
2. כמה פעמים צריך עוד להזהיר? כל מחקר שנעשה, הראה ששיחה בנייד, בין ביד ובין בדיבורית, בין ע"י נהג ובין ע"י הולך רגל - מסוכנת. במשפחתנו הכללים ברורים: ברכב מדברים כולם בנייד - חוץ מן הנהג. כאשר מי מאיתנו לבד ברכב והנייד מצלצל - עוצרים בצד ואז עונים.
-
השוני בין שירות לשירות הוא קודם כל בנסיבות - אבל בעיקר בזמן. השירות בסטי"ל ובצוללות אינו רציף. גיחה תהיה בת ימים או שבועות, ואז חזרה לבסיס על כל הנובע מכך. לא שנים רצופות.
אריאל,
זאת בהחלט שאלה בפני עצמה, מה מטרות המאסר, והאם מאסר הוא
בכלל כלי חברתי ומשמש להגנה על החברה מפני עבריינים.
לדוגמא: אדם שדיבר בפלאפון, וברגע של שטות הרג מישהו, האם כליאה זה מצב
של שיקום? האם אותו אדם הוא גורם מזיק בגלל אירוע רגעי? מה עושים?
יתרה מכך, מה משפחתו אשמה שגם היא נענשת?
יחד עם זאת לדעתי, במאזן הכולל, בתי כלא הם כלי עונשי ונקמני של החברה ובמקרים מסויימים,
כלי שיקומי לעבריינים מסויימים.
התייחסותי לעייל דיברה על תנאי כליאה וכפי שתואר זה לא גן של שושנים, אבל גם לא שונה משירות
בבסיס צבאי רגיל וסגור לכן המדד ההשוואתי.
תודה רבה,
בזמנו הועלה נושא בית הספר להורות בדיון כלשהו, ושמחה ניר כתב שם שדווקא אלה הזקוקים לקורס יותר מכולם - לא יגיעו.
ככלל, אני הרבה יותר פסימי ממך בנושא. אני חושב שהאופי האנושי הבסיסי ניתן לחינוך, אך לא לשינוי.
דווקא בית הסוהר הוא מקום מתאים ללימודים כאלה. יש לך קהל שבוי, במלוא מובן הביטוי, ויש לאסירים זמן למלאו.
תודה רבה,
שאני אבין, אתה חושב שגזר הדין צריך להיות "שירות בסטי"ל/צוללת" בבמקום כליאה בבית סוהר?...
לי הספיק לילה אחד בספינה לקפריסין. בהפסקות קצרות ואקראיות הקיא סביבנו כל פעם מישהו אחר. (חוץ מגברת אחת, שכנראה אכלה הרבה מאוד, והפיקה לא מעט "שידורים חוזרים"). למזלי, הגענו מוקדם בבוקר לנמל, ולא נאלצתי להקיא בעצמי.
-
איכשהוא, סבלם של אנשים אחרים הוא די נסבל. לא הייתי משווה בין מה שעושה צעיר במסגרת של שרות למולדת - לבין מאסר המוטל על אדם עקב מעשים נאצלים פחות.
בעיני, מאסר אינו מטרה אלא אמצעי להשגת כמה מטרות.
1. להרחיק גורם מזיק מן החברה.
2. לנצל את זמן ההרחקה על מנת לנסות לעשותו לגורם בלתי מזיק, ואם אפשר - אפילו מועיל. (לא את כולם ניתן לשקם בכלל)
להשגת מטרות אלה - מאסר בתנאי צפיפות וכו' מזיק.
אריאל, אני מחכה לפוסט שלך בכל יום שישי כמו בהתניה קלאסית...
מעניין לי לקרוא אותך והנושא שבחרת הפעם לספר עליו מעורר אצלי את התחושה שאולי הגיע הזמן לפתוח דווקא בית ספר לזוגיות ולהורות ולנסות לתקן את תחלואי החברה פעם אחת מהיסוד, כי כל פתרון אחר, טוב ככל שיהיה, הוא לעולם יבוא על בסיס רעוע.
תודה על הפוסט המעניין.
האמת היא, שלא ממש נראה לי שזה יותר קשה
משירות ביחידת שדה.
אני שירתתי כמה שנים על סטי"ל, "מיטה חמה", לא מחליפים בגדים,
אין ביקורי משפחות בלב ים, צפוף להחריד, מקלחות רק עם מגבת לחה
כי אין מים מספיק, אחרי שבוע בלב ים אף אחד לא יכול כבר לסבול את השני,
והכל עוד מתנדנד והרוב מקיאים, בקיצור הכלא שתארת הוא מחנה נופש.
"ישבתי" קרוב ל 7 שנים ובאמת שלא עשיתי רע לאף אחד.
ויש לי כמה חברים שהיו באגף הקשה יותר, "צוללות".
הביקור שלי היה אי שם בשנות השמונים. ביקוריך ודאי היו מאוחרים בהרבה.
מעציב לשמוע שאין שינוי מהותי.
*תודה על המידע
כאחד שיצא לו לבקר בהרבה בתי כלא (לא כאסיר...) הגעתי למסקנות דומות..........