
ראיתי אותה שוב. אם זאת הייתה היא. האהבה הכי גדולה שהייתה לי. הוצפתי. מצד אחד זה בדיוק המקום דרכו הגאולה שלי תבוא. סוף סוף להרגיש ובעוצמה. שוב. רגש טוב ומיטיב. אבל לך תעשה עם זה משהו כשזאת פגישה של היי מה העניינים נו אז מה עשית מאז התיכון ושק של דמעות עולה ומציף את שק הדמעות שלי. כי צריך להסתיר רגש בגודל טנק בשיחות חולין. צריך להציג. יום אחד אני אהיה חזק ובטוח מספיק בשביל לא להציג. וכולם יראו את ההגיון בזה ושהפחד מאחורי, הפחד עקר.
כן. לא גברי במיוחד, אבל אמיתי.
מצד אחד זה נותן תקוה. אני יכול להרגיש את המקומות האלה. יש פתילים של התחלה שם. אני יכול להיות בזה גם מחוץ ליקום החלום. חלומות שרובם עליה.
ומה שמוזר ולא רציונלי במיוחד הוא הנטייה ה(יכולה להתפרש כ)סטוקרית שלי לשלב את בית ילדותה בטיולים עם דיוויד. והמחשבה והתחשה הדונקישוטית עם ראשבקיר שכמו כל דבר אני אעשה את זה שונה וכלי הכיבוש שלי יהיה הכנות האמיצה-עצומה בחולשה. כי אין לי את רחוב דיזינגוף בין קלפי המונופול שלי. מקסימום "המיטה בבית של ההורים. דמי שכירות: 0 ל"י". ועכשיו, כשהיא סופר-מבייצת הדבר האחרון שהיא תחשוק בו הוא מטפס מתחיל שם במורד ההר. כמו אז בין הצהרת סדר-אהבות אחת למשנתה כשהייתי בטוח בטימטום אופטימי מאוהב מושלב שאני אהיה שם למעלה והפעם היחיד שאולי שמי הוזכר (גם זה היה כבר איזשוהי אדוות קול מרחוק עקב עוצמת הפגיעה שזרקה את הרגליים שלי הרחק משם) היה באיזה שלב-MERCY של "מסמפטת ושליש" או משהו. כן, אדונכם הנאמן עדיין תקוע בשלבים מסוג אלה.
והענין הוא שיש לי תחושה חזקה מאוד שהיא לא מתקרבת למצודדות מנטאלית מהזן הנדיר שאני עורג אליו. יש שם בורגניות מאוד מתקבלת על הדעת שאומרת לי שזה לא יהיה זה. אבל לך תדע - שלושים שנה. טוב, עשר. ואני יודע שמה שאני באמת צריך זה להוציא אותה מהסיסטם. מעין סימון וי כזה שיהווה את האישור הסופי לכך ששום דבר לא חסום בעיני עוד. לא בלתי אפשרי. אין שום דבר שאני נחות לעומתו ולא ראוי לו. כמו בקומדיות הנעורים המטופשות האלה בהן הפרוטגוניסט החנון עורג אל מלכת הכיתה הכוסית המושלמת הבלונדינית למשעי כשמתחת לאפו מתרוצצת ידידתו הסופר-אינטילגנטית שחסרה מעט סטיילינג כדי להוציא את מקסימותה הבוערת החוצה (עדיין לא ברמה של המלכה, אבל מקסימה) , והוא עד שהוא לא תוהה על קנקנה של המלכה תוך כדי שהוא תועה בקנקנה ומבין כי היה טועה על קנקנה (עכשיו שמישהו יירה בי. עכשיו.) הוא לא מסוגל להתקדם הלאה לשלב רוחני נשגב הרבה יותר. יען לרקוד לצלילי רוקסט עם הידידה המקסימה בחיוניותה המנטאלית + גופנית נותנת ניצניה + שמלת פרום + קורסאז' ולהיות הורים מגניבים לילדים מגניבים בפרברים בקפיצה קדימה בסוף הסרט שניה לפני הפספוסים של הכתוביות.
איפה הייתי?
אה, ואולי לא. אולי היא אוסף של סופר נוירונים ואינתליגנציה רגשית מרסקת שלא זיהיתי כי הייתי עסוק באוולין איפה את של חזיונותיי. ואז בכלל שמחה גדולה. אבל אז היא נשואה. לטייס+רופא בדרך לפרופסורה+דוגמן ככה בקטנה מהצד. למה? "כי ככה זה בחיים". |
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תגיד, מה נסגר איתך שאתה גורם לנו להקיא כל הזמן.
מתערבת'יתך שהטייס-רופא-דוגמן אפילו לא שנון.
מסכן...
בעעעע.....
להקיא ממך.
מזמן לא נהניתי ככה מתגובה. :)
א שעיינם דענק
>תוקע אצבע מנוסה בלוע<
וואי וואי איזה מעולה כתבת.
גנבתי את "מצודדות מנטלית", שמתי בתיק ואני עפה מכאן.
(מזמן לא נהניתי ככה מטקסט)
יש לי הרגשה שאשכרה הבנתי את כל המושגים שהיא המציאה שם. ואת החיבור המעורפל ביניהם.
מענין איך יוסי בובליל היה מנסח את זה.
יו! יצא לי קונספט רוחני-חברתי חדש. WWYBD.
(WHAT WOUKD YOSSI BOOBLIL DO?)
בקרוב בקעקוע הגב התחתון האשקלוני הקרוב אליכם.
ציירי לי כוכב.אילו היה לי עוד כוכב, גם הנואם דלעיל היה מקבל.בינתיים מנשבקת את הכותב הראשי (אונה שמאלית זה מוערך מדי) חרף העובדה שהוא שונא את זה.
מצודדות מנטלית זה חשוב. מצודדות פאן-פרסונלית ואינטרו-אמוציונלית בתוספת חיבוק, נישוק, נישבוק ושאר נגזרות - זה חשוב פי כמה...
זום אאוט מהבחינה הדקדקנית של התמסורת הנוירונית בנבכי האונה השמאלית של אקסיות מיתולוגיות או סתם פוטנציאליות מזדמנות, יכול לסייע להרחבת כר ההזדמנויות וההזדננויות, אשר חיוניות כ"כ לשימור רמות סרוטונין גבוהות.
מצד שני, אם לך כוכבים עושים את זה - קח אחד. עליי. בכיף