************************************************************************************************************

אזהרה: הפוסט שלהלן מכיל ספויילרים רציניים ביותר על הפרק שבו הוא עוסק. מי שעדיין לא ראה את הפרק, מומלץ שיילך לקרוא משהו אחר, ואחר-כך יחזור לכאן.

************************************************************************************************************

לא האמנתי שזה יקרה לי.

אני - שועלוסט קרבות ותיק, שכבר חשב שראה את הכל והבין את הכל - מוצא את עצמי שוב ושוב יושב אתמול אל מול מסך המחשב, בוהה בנעשה בעיני עגל פעורות, ומבין שעוד לא למדתי כלום. שפעם נוספת יוצרי הסדרה הביאו לי - ולכולנו - אותה, בהפוכה. ושמסתבר שבכל הנוגע לקלפים שהם מסתירים מתחת לשרוול - יש להם שם כמה ג'וקרים שהולכים להמם את כולנו. אז חשבתי שהייתי מוכן לעונה החמישית כמו שצריך. חשבתי שאחרי ארבע עונות אני כבר יכול להעריך לאן העלילה אמורה לזרום, ובאילו דרכים.

אז חשבתי.

אבל קודם כל, לפני שאני מתחיל לסקור את הפרק הראשון - מילה קטנה.

בטח שמתם לב שהעונה החדשה לא דומה לשום דבר אחר שהכרנו עד כה בסדרה. נראה לי שמה שיוצרי הסדרה מבקשים לומר לנו זה: תשכחו מכל מה שהתרגלתם אליו עד עכשיו. יש חוקים חדשים במשחק. זה מתחיל בפתיחה הארוכה ביותר אי פעם, שנמשכה יותר מעשר דקות תמימות, עד שזכינו לחזות מחדש באות הסדרה האהוב. זה ממשיך בכך שמעכשיו פלאשבקים ופלאשפורוורדים - אאוט, פלאשים לאי - אין. מה שמוביל לשינוי הגדול מכל בסדרה, לפי דעתי: מעתה והלאה הפרקים לא יתמקדו בדמות מסויימת. מה שהורגלנו אליו עד עכשיו - שבמרכז כל פרק עומדת דמות אחת ואליה אנו נחשפים דרך הפלאשבקים/פלשאפורוורדים שלה - נגמר. הקפיצה לעבר או לעתיד המלווה תמיד באותו סאונד "וווווווווווש" מוכר, הופכת עתה לקפיצה אל האי שאנחנו כל כך אוהבים, ולקורותיהם של האנשים שנשארו עליו. מחוץ לאי, העלילה כולה קפצה שלוש שנים קדימה, אבל על האי - בעיניהם של סוייר, לוק וג'ולייט - הזמן הוא אותו "זמן לוסט" שהכרנו מהעונות הקודמות, כשרק לפני רגע המסוק המריא מהאי וספינת המשא התפוצצה לה בקול רעש גדול. הזמן. קצת אירוני לומר שהזמן נשאר קבוע בשבילם. אבל לזה עוד נגיע בהמשך.

מה שאני מנסה לומר ב"מילה הקטנה" הזאת שכבר די גדלה מעבר לפרופורציות שלה, זה שאנחנו נחשפים בעונה הנוכחית לשינויים מאוד מאוד גדולים בסדרה, שאני בטוח שחלק מהמעריצים יתקשו מאוד לקבל. מעבר לעלילה ההולכת-ומסתבכת (לוסט תמיד הצטיינה בפיתולים עלילתיים) ולתחושה של - איך לומר את זה במילים עדינות - כאוס מוחלט, יש הרגשה שכמה חוקים מאוד בסיסיים של הסדרה פשוט התאיידו להם באוויר. אני בטוח שיהיו אנשים שיכעסו על כך, די בצדק - מבחינתם, ויטענו שהסדרה נהרסה. לאותם אנשים אני אגיד: Give Lost a Chance. נכון שזה אחר ושונה ממה שהכרנו עד כה, אבל "אבודים" היא עדיין הדבר המרתק ביותר שקיים כרגע על מסך הטלוויזיה. אולי דווקא עכשיו היא מרתקת יותר מתמיד. הגדולה של "אבודים" היא בכך שהיא ממציאה את עצמה בכל פעם מחדש, וכמו שהיא ידעה בעבר להוביל אותנו בכל פעם מחדש לפסגות חדשות - אני בטוח שהיא תעשה את זה גם עכשיו. ולכל מיני חכמולוגים שטוענים שדעתם של יוצרי הסדרה השתבשה עליהם, שהם כבר מזמן לא יודעים איך ולאן לנווט את הסדרה, ושעכשיו הם מנסים "לקפוץ מעל לכריש" - אני רק אומר: ל"אבודים" יש התחלה, אמצע, וסוף - וכולם היו ידועים וברורים לג'יי ג'יי אברהמס וחבריו מהיום הראשון שבו הם כתבו את התסריט. רמזים קטנים שנשתלו עוד בעונה הראשונה הולכים ומתבהרים היום, ובסופו של דבר הפאזל כולו יושלם לכדי תמונה אחת גדולה וברורה. אם להמשיך במטאפורת הפאזל, ייתכן שאנחנו קצת מרגישים כמו מישהו שחשב שהוא בונה פאזל של ג'ירפה, ופתאום גילה שהפאזל הוא בכלל של גן-חיות שלם... ולכן - לכל צופי ומעריצי הסדרה - לאוהבים ולכועסים, לנאמנים ולאלה שחשים נבגדים, למבולבלים ולמבינים - אני אומר: הישארו עימנו... יש למה לחכות - זה בטוח!

ועכשיו.... אחרי כל החפירות,

(סטא-גדגדגדגדגד-דאם)

יאללה, מתחילים!!!

הגורל קורא לנו...

בהתחלה הייתי בטוח שהאסייתית שהתעוררה מהשינה זו סאן. "מי זה שוכב שם לידה, זה ג'ין?! והתינוק בלול, זו התינוקת שנולדה בעונה שעברה?! אבל זה ההאץ' שם, לא?! מה הם עושים שם?! איפה אנחנו בכלל?! מתי אנחנו בכלל?!" לא סאן ולא נעליים. בסה"כ אישתו של דקטור מרווין קנדל/מארק וויקמונד/אדגר האלווקס/פייר צ'אנג (בנאדם, אתה חייב להתקבע על שם) שמעירה אותו להרגיע את התינוק. שמתם לב להתכתבות עם פתיחת העונה השנייה? דמות זרה שאנחנו לכאורה לא מכירים ולא רואים את הפנים שלה, מתעוררת מהשינה, שמה תקליט בפטיפון, הולכת להתקלח, מתכוננת ליום חדש... עד שהיא מקבלת את הבום לפרצוף. במקרה שלנו - דוקטור קנדל מתבשר על כך שהעבודות בתחנת ה"סחלב" הגיעו למבוי סתום, בגלל חדר מסתורי שממיס את לאנשי דארמה את המקדחות. קנדל מסביר לאחד העובדים בפרץ פתאומי וספונטני של מסירת מידע-בעל-ערך-רב (שכ"כ לא אופייני ללוסט), שאותו חדר הוא מקור לאנרגיה בלתי נדלית שיכולה להשפיע על הזמן. יחד עם זאת, אי אפשר סתם ככה לחזור בזמן ולהעיף את דן מנו על ההתחלה, כי יש חוקים שאסור לעבור עליהם. וכשמדובר ב"אבודים", כולנו כבר יודעים שאמירה כזאת היא פשוט כמו לשים סדין אדום בפני השור. אבל לפתע - את מי אנחנו רואים שמה במנהרה? לא אחר מאשר ידידנו משכבר הימים, חובב עכברי המעבדה דניאל פראדיי. מה הוא עושה שם?! ומתי אנחנו נמצאים, בכלל?...

שלוש שנים קדימה, כך אומרת הכיתובית. ואנחנו חוזרים לג'ק ולבן בדיוק במקום שעזבנו אותם לפני שמונה חודשים, על יד ארון המתים של ג'ון לוק. ג'ק מתחיל את העונה החמישית בתחתית החבית (תרתי משמע, תזכרו שהאיש הפך לאלכוהוליסט). הוא מבין שכל הדברים הרעים שעברו עליו ועל חבריו - על האי ומחוצה לו - קרו אך ורק בגללו: בגלל ההחלטה שלו, בגלל שיקול הדעת שלו, בגלל מנהיגותו שהתבררה בדיעבד ככושלת - "בגלל שעזבת", כמו שניסח את זה בן בצורה כל כך חד משמעית. ג'ק שפרד עזב לא רק את האי, הוא השאיר מאחור גם את עצמו. האדם הגדול הזה שפעם כולם היו נושאים את עיניהם לעברו בהערצה ומחכים למוצא פיו, הוא עכשיו שבר כלי, שלא נשארו לו חברים יותר, כדבריו. הבשורה החיובית היא, שמפה אפשר רק לטפס. והצעד הראשון הוא לאחד מחדש את ה"אושיאניק סיקס", בדרך חזרה אל האי.

היי - לפחות הזקן ירד!

גם ג'ון לוק נשאר בדיוק במקום בו עזבנו אותו. המקום הוא אותו מקום, אבל איפה כולם?! ג'ון המסכן - אחרי שסוף סוף הוא התמנה למנהיג הבלתי מעורער של האחרים - מגלה פתאום שכולם נעלמו לו, והוא נשאר בודד לגמרי, אי שם בג'ונגל. סוייר לפחות לא לבד. הוא עם ג'ולייט, והנה מגיעים גם רוז וברנרד, ושרלוט ומיילס, ואפילו דניאל חוזר עם סירת הגומי שלו. אבל כולם מגלים שחוץ מהם - לא נותר זכר לשום דבר אחר שהם הכירו על האי. המחנה נעלם, אוסף השימורים של הדארמה (כולל חטיפי ה"אפולו" וה-Dharma Initiative Salad Dressing Ranch Composite שהארלי אוהב כך כך) התפייד, וה"סטאש" של סוייר - הו, "הסטאש" - שסוייר עבד כל כך קשה למענו, עם בקבוקי הוויסקי ועלוני הפורנו והערכות לבדיקת הריון - כולו עורבא פרח. אפילו חולצה לא נשארה לו ללבוש, לסוייר (להשאיר את סוייר בלי חולצה למשך כל אורך הפרק הראשון - טריק גאוני של יוצרי הסדרה להשאיר את הצופות המושבעות קרוב קרוב למסך). ובכל אופן - פראדיי הוא זה שמסביר לאבודינו את פשר ההעלמות המסתורית: הבית שלכם לא קיים, כי עדיין לא בניתם אותו. אההה, אז למה לא אמרת קודם.

קייט, לעומת זאת, מאוד מאוד מאושרת בביתה. נראה שהיא נכנסה יפה לתפקיד האם המגוננת, ומתרגלת הורות למופת עם הילד הבלונדיני החמוד (שבכלל לא שייך לה, כן?) אהרון. כשאהרון צופה בסרט המצוייר בטלוויזיה, קייט אומרת לו משפט חשוב שיכול להתברר כרמז גדול לגבי ההמשך: "אם הוא ייכנס למנהרה, הוא לא יוכל לחזור הביתה לעולם." Keep that in mind. האידיליה המשפחתית נסדקת כששני עורכי דין מטעמו של לקוח מסתורי מבקשים מקייט להוכיח אמהות על בנה. קייט ממהרת להיפטר מהם, וחוזרת לעשות את הדבר שהיא הכי טובה בו (חוץ מלנהל שתי מערכות יחסים מורכבות ומתוסבכות בו זמנית): לברוח.

לא לשכוח לסגור את כל התריסים והחלונות

בחזרה על האי, לסוייר מתחיל להימאס כל עניין ה"מה לעזאזל הולך פה" (אפשר להבין אותו, אחרי יותר ממאה ימים על האי), והוא רוצה תשובות מדניאל עכשיו. אחרי שדניאל מתחיל להתברבר קצת וסוייר מביא לו אותה בסטירה (כמו שבאן קי מון קורא לזה: "שימוש מופרז בכוח"), דניאל מתחיל לדבר אנגלית מובנת ומסביר לו שהאי נשאר במקום, זה רק האבודים שנעים להם בזמן הלוך ושוב. בינתיים, ג'ון לוק כמעט שנדרס על ידי לא אחר מהמטוס הניגרי - כן כן, אותו מטוס שגילינו כבר בעונה הראשונה, עם אחיו של מיסטר אקו עליו, ועשרות פסלי הבתולה הקדושה בשביל צ'ארלי (הוא לא השתמש!!!). הפעם אין ללוק את בון שיעשה בשבילו את העבודה השחורה והוא מטפס בעצמו לכיוון המטוס, אבל סופג מטח בלתי צפוי של יריות מכיוונו של - לא אחר מאשר האחר-שתמיד-חוזר - אית'ן רום. שנייה לפני שאית'ן סוגר חשבון עם מי שייקח בעתיד(?!) חלק בחיסולו, אור לבן מציף את האי, ושוב כולם קופצים בזמן.

אנחנו קופצים שלוש שנים קדימה, ופוגשים את סאן שעברה עכשיו לשחק במגרש של הגדולים, וכורתת בריתות עם צ'ארלס וידמור מתוך אינטרס משותף להרוג את בן. דרך ארוכה עברה סאן מאז הימים שבהם היא תפקדה בתור הרעייה השקטה והצייתנית של ג'ין... אבל זכרו של ג'ין לא נותן לה מנוח, והיא חייבת לנקום את מותו. בינתיים, אצל הארלי וסעיד, שבפרק הבא הולכים להעביר ביחד הרבה זמן איכות, יש רק אקשן ובלאגנים. סעיד מתפקד בתור סוג של ג'ק באוור, שאמור בו זמנית גם להגן על הארלי, גם לחסל שני אנשים רעים (אחד מהם בסגנון של "הנסיך הפרסי" - בנפילה על להבות מושחזים של סכינים), וגם להשתדל לא לאבד את ההכרה אחרי שחץ מורעל פגע בו. ממש "מרגל עם שיטות של נינג'ה", כמו שיקרא לו הארלי בפרק 502. לפני כן, סעיד מזהיר את הארלי שאם אי פעם הוא יפגוש את בן - שיעשה כמעשה ג'ורג' קוסטנזה בדיוק את ההפך ממה שהוא אומר לו. את העצה הידידותית הזאת הארלי יצטרך ליישם מהר מכפי שנדמה לו.

עירא-קילר

סוייר, ג'ולייט, דניאל, שרלוט ודן מגיעים אל ההאץ' ההרוס, וסוייר מחליט שנשבר לו ושהוא חוזר לחוף. ואנחנו כל כך מבינים אותו - מה הבנאדם בסך הכל רוצה, אם לא לשבת לו בשקט בתוך האוהל שלו, בלי שכל מיני פלאשים מסנוורים יבהיקו לו מול העיניים כל עשר דקות. הוא חושב שאולי יש סיכוי שהוא יוכל לפגוש שוב את חבריו, טוב נו - על מי אנחנו עובדים - את קייט, ולהזהיר אותה שלא תעלה על המסוק. אבל דניאל שב ומסביר לסוייר שאין טעם לעשות את כל זה, כי אי אפשר לשנות את העבר וכי מה שקרה - קרה. אז איך בכל זאת אפשר לעצור את הרכבת שדים הזאת שכולם נקלעו אליה? קאט של המצלמה ומעבר לג'ון לוק, ששוכב לו פצוע לבד, בחושך, ליד שרידי המטוס הניגרי, כשפתאום - הנה קצת אור בקצה המנהרה - מופיע לו ריצ'ארד אלפרט הישן והטוב. ג'ון שואל את שאלת השאלות: ""When am I?" וריצ'ארד עונה לו שאין זמן, שהדרך היחידה להציל את האי מכל מה שקורה לו היא להחזיר את כל החברים שעזבו אותו אליו, ושלשם כך - וכאן ריצ'ארד מבשר לג'ון את אותה הבשורה שצ'ארלי זכה לשמוע מפיו של דזמונד בעונה השלישית - ג'ון יהיה חייב למות.

והנה שוב קפיצה בזמן, והפעם לזמן שבו ההאץ' אפילו לא התגלה. הפיוז של סוייר עדיין קצר, והוא הולך להקים לעצמו את ה"סטאש" מחדש בעזרת המצרכים שנמצאים במחסן של דזמונד. אבל דניאל מצנן לו את ההתלהבות ואומר שזה לא יעבוד ושזה לא יכול להתקיים בכלל, כי סוייר ודזמונד עדיין לא נפגשו. אם זה לא קרה - זה לא יכול לקרות, ואת העבר אי אפשר לשנות. רגע לפני שכולם חוזרים לחוף, דניאל שם לב ששרלוט אהובתו מתחילה לדמם מהאף. כנראה שהקפיצות האלה בזמן משפיעים עליה לא טוב במיוחד, והיא תהיה חייבת במהרה למצוא את "הקבוע" שלה... דניאל, בכל אופן, לא מבזבז זמן, ותוך כדי זה שהוא סותר את הדברים שהוא אמר רק לפני רגע - הוא מנסה לפגוש את "הקבוע" הפרטי שלו - דזמונד, שמתחרפן מכל החוליגנים האלה שדופקים לו על הדלת כאילו אין מחר. רגע לפני שהוא נעלם שוב, דניאל מספיק לומר לדזמונד שהוא מיוחד (דהה, כאילו שלא ידענו את זה לפני כן), שחוקי הפעולה-במרחב-הזמן לא חלים עליו, ושהוא היחיד שיוכל לעזור לחבריו. לשם כך, הוא צריך לחזור לאוקספורד, ולמצוא את אימו.

שלוש שנים אחר כך, זה בדיוק מה שדזמונד עושה.

"חלמתי הרגע שאני תקוע שלוש שנים על סירה בלב ים!!! אוי לא, זה לא חלום!!!...."

To Be Continued...