הבוקר עבדתי כמה שעות. עשיתי כמה ביקורי בית באזור בו אני בדרך כלל לא עובדת, כך שהאנשים שהלכתי לבקר היו חדשים בשבילי. מה שאני אוהבת בעבודה שלי זה שהרבה פעמים אני נכנסת לבתים ואני לא יודעת מה אני ועמדת לפגוש. האם זה יהיה כאב וחולי? או תלונות ואני אקבל על הראש? לעיתים רחוקות אני פוגשת בן אדם שגורם לי לרצות להשאר אצלו מעבר לזמן שאני חייבת. הבוקר הביקור הראשון היה כזה.

כמה דקות לפני תשע בבוקר צלצלתי אצל אישה בת 92 שגרה לבד. היא קיבלה אותי עם חיוך והובילה אותי לסלון, שם ישבנו. אחרי השאלות הרגילות שלי, היא סיפרה לי על גידול שהוציאו לה מהזרוע ועל בדיקות חוזרות שהיא עוברת. בזמן שהיא דיברה התחלתי להסתכל סביבי וגיליתי בסלון המסודר פסלים שמשכו את תשומת ליבי.

כשהיא הבחינה ששמתי לב לפסלים, היא סיפרה לי שהיא הפסלת. בכל פסל היא הנציחה רגע מיוחד בחייה, אחד רגע של כאב, אחר של נצחון. חלקם היו פסלים של אנשים שהיא אוהבת ומעריכה. כל פסל היה יפה שאין כמוהו, רוב הפסלים היו מברונזה.

פסל אחד כבש אותי: אישה הולכת, מחזיקה בידה ילד בן 6 או 7, והילד מחזיק חצוצרה ומנגן בה. זו היא בגיל 20 הולכת עם האחיין שלה ברחובות פריס אחרי המלחמה. היא נסעה לפריס אחרי שניצלה במלחמה בארצה כדי לחפש ולהביא חזרה את הילד שהיה במסתור אצל משפחה אחת בפריס. היא סיפרה לי שכשנכנסה לבית בו הוא היה גר בכפר קרוב לפריס, הילד היה בסלון והיא לקחה אותו לידיה וחיבקה אותו חזק. "הוא התמזג בגופי, היה כמו דבש, מאותו רגע הפכנו לאחד." לא יודעת אם היא שמה לב אבל העיניים שלי דמעו. היא סיפרה לי על הרגע הזה מהלב, עם אהבה וריגשות שלא שומעים כל יום. אחרי שהיא לקחה את הילד ונסעה איתו לפריס היא קנתה לו חצוצרה וככה הסתובבו ברחובות בעיר לפני שעלו לרכבת לארץ מולדתם. ללא ספק הפסל הזה הוא פסל של ניצחון החיים.

היא סיפרה לי על עוד עבודות שלה, ועל תמונות משפחתה ועל בעלה המנוח שגם היה בן אדם מיוחד. לא יכולתי שלא לחשוב על הכוחות האדירים של האישה האצילה הזו ועל אהבתה לחיים.

כשנפרדנו היא שאלה אותי מה ראיתי אצלה, מחלות? חולי? או חוזק? אמרתי לה שראיתי אישה מדהימה ומיוחדת מאוד.

כשיצאתי מהבית הלב שלי היה נסער והרבה יותר מלא ממה שהיה שעה קודם.